מדריך עסקיםלוח אירועיםדרושיםנדל"ןיד שניהרכביםהקניון הכתוםכתום TVהוספת עסק
התחברות

התחבר / הרשם



שכחתי סיסמא
חדשות
מזג האוויר

חלק ב’: בזכות הדרבוקה.
סיפורי ניסים לכבוד חנוכה


סיפורי ניסים אמתיים לגמרי, על נפלאות התיפוף
חלק ב'


אוריה מבורך


 

הגענו לחלק השני של סיפורי הניסים.
לכבוד חג החנוכה-
סיפורי ניסים של אנשים, אותם זכיתי לפגוש כמשתתפים ב"סדנאות התיפוף של אוריה".
המשותף לכל הסיפורים הבאים הוא, שכולם שייכים לאנשים שלאחר הסדנא גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח. אמנם פתח קטן וצנוע, אך משמעותי- לצמיחה ולשינוי.
אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט.

 
   

 

 
שלום לכם. בשבוע שעבר פרסתי שלושה סיפורי ניסים: הנס של איילה, הנס של עידו והנס של נתנאל. הניסים הללו הם למעשה סיפורים אמתיים שקרו בסיעתא דשמיא, בזכות תיפוף על דרבוקה, ממש כך!  בשבוע שעבר, בחלק הראשון של כתבה זו, התמקדתי בסיפורים של אנשים שיש להם סיפור חיים מיוחד ובמובן מסוים חריג, כמו : "חרדה חברתית", "שיתוק",  "ליקוי בתקשורת".

בחלק הזה של הכתבה, אציג ניסים של אנשים לגמרי רגילים:
אשת קריירה, אמא ובת, ואפילו- גלעד שליט (!)  כמו כן, אספר על הנס האישי שלי, שקרה לי בזכות התיפוף ובזכות קהל המשתתפים עמם
זכיתי לתופף.
 
אך לפני הכל, אחזור על הסיפור שלי ועל הרעיון של הכתבה הזו. 
 
שמי אוריה מבורך, תושבת גוש עציון, בת 29. נשואה לישי ואמא של יהודה. בשמונה שנים האחרונות אני עוסקת בהעברת סדנאות תיפוף.

דרבוקה היא אהבה גדולה שלי מגיל צעיר, אותה הפכתי גם למקצוע צדדי. העיסוק העיקרי שלי הוא בלימוד תורה והוראה של יהדות במסגרות תיכוניות ועל- תיכוניות.
בימים אלו אני כותבת תזה בתכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן, שעוסקת בחוויה הדתית של האישה ביהדות.



 
 
  לאור כל זאת בוודאי תשאלו: מה לי ולתיפוף? ומה הקשר בין תורה, בין פסיכולוגיה, ובין תיפוף?
 
    ובכן, לסדנאות התיפוף הגעתי בדרך מפתיעה של השגחה פרטית, כאשר במסגרת התארים הראשונים שלמדתי (מוסיקולוגיה ופסיכולוגיה) ערכתי מחקר על החוויה הפסיכולוגית של התיפוף.
במהלך המחקר נדרשתי להעביר סדנאות דרבוקה לקבוצות שונות, מה שעד אז הייתי עושה רק
במסגרת של שיעורים פרטיים "אחד על אחד".

כאשר הנבדקים סיימו לעבור את הסדנא, הם ביקשו ממני לא פעם ולא פעמיים, כרטיסי ביקור!
כמובן שכרטיסי ביקור עוד לא היו לי באותו זמן, אך מתוך כך הגעתי למסקנה, שישנו עבורי "ייעוד" נוסף

העברת סדנאות תיפוף חד פעמיות, לקבוצות של
 

 קהלים שונים.

ואכן ברוך ה' עד היום, זכיתי לעבוד עם מנעד מאוד רחב של אנשים וגילאים: מגיל שלוש ועד גיל מאה ושלוש: ילדים, נוער, משפחות, גברים ונשים, צוותי מורים, צוותי היי-טק, דתיים וחילוניים, וגם קבוצות מחו"ל.


במסגרת סדנאות התיפוף אותן אני מקיימת בכל מקום בארץ שאליו מזמינים אותי, זכיתי לפגוש אנשים רבים, ואיתם גם סיפורים רבים. הסיפורים הללו יוצאים מגדר החוויה המוסיקלית, ומתחברים פעמים רבות למרחבים העצומים של הנפש פנימה.

חנוכה הוא החג שמזמין אותנו לחפש את הנס הפרטי שלנו. (בנוסף, זהו החג שבו נולדתי- ומכאן השם 'אוריה'). ואכן, אין ספק שסדנאות התיפוף הן נס אחד מתוך שלל הניסים שהקב"ה הרעיף עליי בחסדו עד היום. אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט.

המכנה המשותף של הסיפורים הבאים, הוא שכולם שייכים לאנשים שהשתתפו בסדנת תיפוף שהעברתי, ולאחר מכן גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח, אמנם פתח קטן וצנוע אך משמעותי, לצמיחה ולשינוי.
כל הסיפורים הם אמתיים, ומסופרים מתוך זכרוני. שונו רק השמות והפרטים המזהים.

כאשר מזמינים אותי להעביר סדנת תיפוף, מזמינים אותי לצורך חוויה של כיף, של שחרור, של שמחה, של שבירת שגרה וגיבוש. אף אחד מהצדדים, לא אני ולא הקהל, מצפים לעבור חוויה טיפולית. ואכן, פעמים רבות "סדנא היא רק סדנא".

למרות זאת, לפעמים אני זוכה לגלות שעצם הסיטואציה של התיפוף, שהיא סיטואציה אנרגטית וגם רוויית מתח מחשמל, מוציאה לאור תכנים נפשיים ומסייעת לעיבוד שלהם ולצמיחה מתוכם, הן אצלי והן אצל המשתתפים. 


 

   ועכשיו לסיפורים....                  
                                      


הנס של יעלה:
 
סדנת תיפוף עבור חוג בית זה תמיד מסקרן. זהו בעצם המפגש הכי בלתי אמצעי עם אנשים, משום שהוא מתרחש במרחב "ניטרלי" כמו בית של חברים, מחוץ למסגרת של עבודה או אירוע משפחתי פורמלי. אני רוצה לחשוב שבמסגרת הזו של חוג בית שעליו נמנים חברים וותיקים, אנשים מגיעים כמה שיותר "חופשיים" מהתפקידים החברתיים והמקצועיים שלהם.
 
הסדנא שהעברתי בחוג בית באזור גוש דן, הייתה מרגשת במיוחד. במהלך אחד מהשלבים העוצמתיים ביותר של הסדנא, שלב שבו יש דגש יותר אינטרוספקטיבי (כלומר- המבט מופנה פנימה ולא החוצה) אני ממליצה לאנשים להתחבר לגרעין הכי טהור של עצמם. אם מדובר בקהל של אנשים דתיים או בעלי גישה רוחנית, אני גם ממליצה להם בשלב המיוחד הזה, להתפלל, כי אני מאמינה שזהו רגע שבוקע שערי שמים.
 
לאחר סיום הסדנא ניגשה אליי יעלה (שם בדוי). היא אמרה לי שהיא חייבת לשתף אותי במשהו. יעלה סיפרה לי שתוך כדי השלב המיוחד הזה, שבו הצעתי להתבונן פנימה ולהתפלל, היא עברה חוויה מיוחדת במינה.
"הגעתי לתובנה" היא אמרה. "למען האמת זו תובנה שהגעתי אליה כבר מזמן אך לא הסכמתי להודות בה. ההבדל הוא שהיום הכרתי בכך שלא רק שזוהי התובנה שלי, אלא שיש לי גם את הכוחות להגשים אותה".
בשלב הזה כבר הייתי מסוקרנת מאוד ויעלה המשיכה: "אני עובדת כבר שנים בתחום של פרסום. אני תקציבאית במשרד פרסום מאוד נחשב, ומרוויחה מצוין. העניין הוא שהעבודה שלי כבר לא באמת מעניינת אותי. הילדים שלי כבר עזבו את הבית, וזה כבר כמה שנים שאני מתלבטת אם לחשוב על לעזוב את העבודה. אבל זה מפחיד".
שאלתי אותה: "האם יש לך חלום אחר?"
היא אמרה "כן. להיות מדריכת טיולים".
היא סיפרה לי שתוך כדי התיפוף האישי שלה, היא הגיעה למסקנה שהלב שלה קורא לה לטייל בעולם, בחיק הטבע, ולהדריך קבוצות של מטיילים. באותו רגע של תיפוף והקשבה לעצמה, היא גמרה אומר בליבה לעזוב את העבודה ולהירשם לקורס מדריכי טיולים. היא סיימה את סיפורה וכנראה ראתה על פניי סימנים של חשש. היה זה התפקיד שלה להרגיע אותי שהיא איננה משוגעת, ושהיא יודעת בדיוק שיש באפשרותה להגשים את החלום הזה.
שאלתי אותה האם היא ערוכה גם לאכזבות, האם היא מוכנה לשלם את המחירים הנדרשים כתוצאה מצעד כזה. היא שתקה ארוכות ולבסוף אמרה : "היום גיליתי שכן".
יעלה פרשה להגשים את החלום שלה, ואני למדתי שיעור באומץ , בגבורה ובאמונה.
 

הנס של עפרה ושירה (אם ובת)
 
פעם בכמה זמן, עולה בידי ההזדמנות לערוך סדנת תיפוף לאימהות ובנות. הסדנא התקיימה בצפון הארץ, והיא התרחשה כחלק מתכנית בת מצווה. בסדנא של אימהות ובנות אני מדי פעם משלבת אלמנטים של תקשורת בין אישית, בין "זוגות", כאשר הזוגות מורכבים מאם ובתה. התרגיל האהוב עליי הוא תרגיל "השיקוף". שיקוף הוא סוג של גישה תקשורתית, שעניינה לחזור על התוכן של האחר, לשקף לו את עצמו כמו במראה, מבלי לפרש אותו ומבלי להציע לו הסברים.
 
לדוגמא: נניח שילדה חוזרת מבית ספר, זורקת את התיק שלה על הרצפה ומכריזה :"אני כזה כישלון"!  
על כך אמא שלה יכולה להגיב בכמה דרכים, כמו למשל לשאול אותה "למה את אומרת את זה?" או לומר לה "לא נכון, את לא כישלון, את מקסימה."
אלו תגובות לגיטימיות, אך הן אינן מהוות "שיקוף". תגובה של שיקוף תהיה למשל: "שירה יקרה, אני רואה שאת מרגישה כישלון".  למהדרין, אפשר גם להוסיף קצת פרטים ולומר בעדינות ובלי שמץ של שיפוטיות : "שירה שלי, אני רואה איך את זורקת את התיק שלך על הרצפה וכולך מלאה בתסכול. אני מבינה שאת מרגישה כישלון ואני מנחשת שזה משום שקיבלת היום את הציון במבחן באנגלית. האם זה העניין?". 
אין זה המקום למנות את מעלותיו של השיקוף, אך בקצרה ניתן לומר כי הוא מבטא כלפי הצד השני תגובה של הכלה והבנה בסיסית, הרבה לפני חתירה להסברים ופתרונות.
בתרגיל השיקוף, כל הבנות אוחזות בדרבוקות, והאימהות מקבלות כלי הקשה קטנים. כל זוג- "אם ובת"- בתורן, מנהלות דיאלוג של שיקוף באופן הבא: הבת "אומרת" משהו בתיפוף על דרבוקה, והאם חוזרת על כך במדויק או בשינוי קל, בתיפוף על כלי ההקשה הקטן. לאחר מכן מתחלפים: האמא "מדברת" והבת "משקפת".
המעבר בין הדרבוקה לבין הכלי הקשה, נותן תחושה שאין מדובר כאן בחיקוי (כמו שהיה מתקבל אם היינו משתמשים רק בדרבוקות), אלא בשיקוף.
 
במהלך תרגיל השיקוף הבחנתי בכמה אימהות ובנות שצדו את ליבי באופן מיוחד. אחד מהן היה הזוג של עפרה ושירה (שמות בדויים).
כאשר שירה תופפה בדרבוקה על מנת שאמא שלה 'תשקף' אותה, היא לא הפנתה אליה את מבטה וגופה, אלא פנתה ממנה והלאה. האם מצידה, הביטה בבתה וניסתה לצוד את מבטה אך לשווא. שירה תופפה מקצב מאוד מסובך והמשיכה אותו זמן רב עד שעצרה ואפשרה לאמה לחזור אחריו. עפרה חזרה אחרי המקצב של בתה, אך הסתבכה במהרה וויתרה. "את מתקילה אותי", היא צחקה. שירה לא צחקה .
 
לאחר מכן, היה זה התור של האם, עפרה, "לדבר", ושל בתה, שירה, לשקף. עופרה אמרה משפט פשוט מאוד. הפעם שירה הביטה בה בריכוז וחזרה אחריה כמעט במדויק. האם חייכה בחום, ובעיניה עלתה הבעה שלא ניתן לפרשה אחרת מאשר 'תודה' עמוקה. עופרה תופפה עוד כמה מקצבים פשוטים ושירה חזרה אחריהם במדויק ותוך הקשבה מקסימלית. לפתע חייכה שירה וקראה: "תנסי יותר מסובך, אל תדאגי לי, אני אחזור אחרייך בול". עפרה ניסתה את מזלה במקצב ארוך יותר. שירה האזינה בדריכות וחזרה אחריו. עופרה המשיכה, והפעם מקצב מתוחכם יותר. שירה פיצחה גם אותו במדויק. עופרה הייתה מאושרת. הן הביטו בקבוצה כאומרות "עד כאן?" אך הקבוצה רצתה עוד! עד מהרה התפתח השיקוף של עופרה ושירה לתרגיל מרהיב שבו האם מתופפת והבת חוזרת אחריה מבלי להתבלבל. כששירה התבלבלה פעם אחת, היא אמרה לעצמה ולאמה בקול: "לא נורא, בואי עוד פעם!"
     
בתום הסדנא ניגשה אליי עפרה ושאלה אותי האם אני מעוניינת לשמוע ניתוח פסיכולוגי קטן שהיא הגיעה אליו בעקבות החוויה שעברה בסדנא. כמובן שהתלהבתי מהרעיון. עופרה סיפרה שזו הפעם הראשונה שהיא בעצם הרגישה שהבת שלה מסוגלת לראות אותה באמת, להקשיב לה ולהכיל אותה. היא סיפרה לי שבתור אמא לשישה ילדים, היא תמיד נמצאת עבורם במקום המכיל והחזק, ואף פעם לא מפגינה חולשה. שירה היא הבת הבכורה, ודווקא היא, מנסה לחדור לליבה של האם גם במישורים אחרים. שירה מנסה לפעמים לדבר אל ליבה של עופרה ולשמוע ממנה על עולמה הפנימי, "אבל אני", אומרת עופרה, "תמיד דוחה אותה בדיבורים "אימהיים" מגבוה, שמרחיקים אפשרות של דיאלוג."
 
עופרה הפנתה את תשומת ליבי לאופן שבו שירה תופפה בהתחלה, כאשר ניכר בה שהיא כלל לא מאמינה באפשרות שאמה מסוגלת לשקף אותה כראוי: "יכול להיות ששירה הרגישה שאני דוחה אותה מפניי, כשלמעשה, בתחושה שלי אני מגוננת עליה".
עופרה המשיכה וציינה שהיום לראשונה היא הרגישה ששירה באמת ילדה גדולה ולא "עוד אחת מהקטנים". היא הרגישה שיש לה אפשרות לשדר לה מסרים מתוך עצמה, וששירה תקבל אותם ותתמודד איתם בהכלה והבנה. התרגשתי עם עופרה והערצתי אותה על הפתיחות שלה ועל יכולת הניתוח-העצמי שלה, המאפשרות לה ללמוד על עצמה בכל סיטואציה, גם אם מדובר בסיטואציה "תמימה" כביכול, של סדנת תיפוף.
 
 
אנקדוטה: הנס של גלעד שליט
 
בוודאי אתם תוהים: "מה, גלעד שליט השתתף בסדנת תיפוף שהעברת?" אז התשובה היא: לא, גלעד שליט לא השתתף בסדנא שלי במובן המקובל של הביטוי. (למרות שגלעד, אם במקרה אתה קורא את הכתבה, אתה מוזמן ליצור קשר ואזמין אותך להיות אורח הכבוד באחת הסדנאות שלי!) גלעד שליט אמנם לא היה נוכח פיזית, אבל בסדנא אחת מיוחדת, הוא בהחלט היה נוכח במובנים אחרים.
 
זה סיפור שקראתי לו "אנקדוטה" משום שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות, אבל עדיין משאיר מקום לתחושת הפליאה וההשגחה היומיומית, כמו לגלות שאתה קורץ לקב"ה והוא קורץ לך בחזרה.
 
מעשה שהיה כך היה:
כאשר אני מעבירה סדנאות בת מצווה, אני משמיעה באופן כמעט קבוע שיר מקסים של להקת המושב: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה". אנו מתופפות עם השיר רצף של מקצבים שאותם למדנו. היה זה לפני כשנה וחצי בערך, כאשר העברתי סדנת בת מצווה ביישוב בית אל.
לפני שהפעלתי את השיר, פתאום חשבתי על כך שהמילים שלו מאוד אקטואליות, ושאפשר להפוך אותן לתפילה תוך כדי התיפוף. היה זה בתקופה שבה גלעד שליט היה בשבי כבר חמש שנים, ולא ידענו דבר על מקום הימצאו. היה אפילו חשש לחייו. 

לפני שהתחלנו לתופף יחד עם השיר, אמרתי לבנות:
 "בנות יקרות, זה מאוד מוזר. למרות שאני כבר כמה שנים מתופפת עם השיר הזה, רק עכשיו אני לראשונה אני שמה לב כמה המילים שלו רלוונטיות להיום. עד עכשיו לא ייחסתי להן חשיבות מיוחדת, אבל מהיום זה ישתנה. אז בואו ביחד עכשיו, נתופף עם המילים "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה",  ונתפלל שהקב"ה ישיב אלינו את גלעד שליט, שלם ובריא, ובתוך כך את שאר השבויים והנעדרים". הבנות התחברו לרעיון, ותוך כדי התיפוף של השיר הרגשתי אנרגיות של תפילה מעומק הלב.
 
הייתה סדנא מדהימה והאירוע הסתיים אל תוך הלילה. באותו ערב חזרתי הביתה בשתיים לפנות בוקר. רגע לפני שהלכתי לישון, החלטתי להדליק את המחשב ולבדוק האם יש חדשות כלשהן. לתדהמתי אני מגלה כותרת אדומה ענקית: "גלעד שליט חוזר הביתה!"
זו הייתה הפעם הראשונה שבה החדשות דיווחו על כך שלא רק שגלעד חי, אלא שהושג הסכם ושהוא חוזר.
 
מאז אני מספרת את הסיפור הזה בכל בת מצווה, לפני שאנו מתופפות יחד עם השיר. על כך אני נוהגת לצחוק ולומר לבנות ולאורחים: "אם עד היום לא ידעתם מדוע גלעד שליט חזר הביתה, אז היום אתם יודעים את הסיבה האמתית..."
 

 
 

הנס שלי:
 
תוך כדי כתיבת השורות הללו אני זוכה להיזכר בכל כך הרבה מפגשים מיוחדים שהותירו בי רושם עז. רק על חלקם בחרתי לכתוב, ומלאכת הבחירה לא הייתה פשוטה.
בעקבות הכתיבה עכשיו, אני פתאום נפעמת מהזכות שנפלה בחלקי, להוות יחד עם הדרבוקה שלי, צומת פשוטה אך מרכזית, בחייהם של אנשים. לרוב מדובר באנשים שפגשתי פעם אחת ולעולם לא אפגוש יותר.
 
כעת אני רוצה לספר לכם על הנס שלי, נס שקרה לי בזכות סדנאות התיפוף. גם כאן, ישנם כל כך הרבה ניסים פרטיים שקרו לי בעקבות סדנאות שהעברתי, ואני נאלצת לבחור בנס אחד מבין המון.

אני בוחרת לספר לכם על התהליך שעברתי בנושא של ביטחון עצמי ועמידה מול קהל. כיום אני טוענת שאם תעמידו אותי מול קהל של 1000 אנשים, בין אם מדובר בסדנא ובין אם מדובר בשיעור או הרצאה, אני אדבר ואתבטא כאילו מדובר בשיחה שאני מנהלת עם חמש חברות טובות שלי. כיום הסיטואציה של קהל לא רק שאיננה מלחיצה אותי, אלא מוציאה ממני את המיטב! אבל כשאני מסתכלת אחורה, אני מגלה ש"בתחילת הדרך" זה ממש לא היה ככה. מסתבר שפעם הייתי חסרת ביטחון בעמידה מול קהל, והייתי צריכה להיאבק בעצמי בכל פעם מחדש.
 
לפני שבע שנים התחלתי לראשונה להעביר סדנאות תיפוף לקהל של נשים שהיו נפגשות אצלי בבית לשיעורים קבוצתיים פעם בשבוע. היו לי כמה קבוצות כאלה ברמות שונות. עד אז לימדתי בעיקר ילדים, וכמובן שזה אחרת. כשאת בת 22 וצריכה פתאום לעמוד מול קבוצת נשים שחלקן כופלות אותך בגיל, (ואפילו משלשות אותו), ולהעביר להן לא רק חוויה אלא גם ידע ומיומנות, סביר שתרגישי חסרת ביטחון.
אני זוכרת איך בהתחלה, הייתי כותבת על דף את כל מה שתכננתי להגיד בשיעור, ממש כמו "דרשת בת מצווה", ובשיעור מנסה להיצמד אל הטקסט. אני זוכרת איך לפני כל שיעור הייתי חשה מתח והידיים שלי היו מתמלאות צמרמורות. במהלך השיעור הייתי מדברת בטון מאופק, ומחייכת חיוך מבויש וגם קצת מרוחק.
 
לאחר כמה שיעורים אני זוכרת שפתאום שמתי לב שבמהלך השיעורים אני בעצם "בכלל לא אני". הצטערתי שנשות הקבוצה לא מכירות את כל הצדדים הפרועים שלי והיצירתיים באמת.

להיות חסר ביטחון פירושו שאתה לא בוטח במי שמולך, לא נותן בו אמון שהוא אכן רואה אותך בעין טובה. החלטתי לבטוח בנשים היקרות שמרכיבות את הקבוצה, ולאפשר להן להכיר אותי.
לאט לאט התחלתי להשתחרר, "לצאת לאור" ולקבל ביטחון. גיליתי שיושבות מולי נשים מדהימות, בעלות עושר פנימי, חכמה, וניסיון חיים. למרות כל היתרונות שיש להן עליי, הן בוטחות בי לחלוטין שאוביל אותן. בזכות הנשים הללו, צמחתי והתפתחתי באופן שאי אפשר לתאר במילים!  החוויה הזו גם נתנה את אותותיה בסדנאות התיפוף שהעברתי באופן חד פעמי לקהלים שונים. אין לתאר את ההבדל בין סדנא שהעברתי בתחילת הדרך, לבין סדנא שאני מעבירה היום.
 
כיום, במהלך סדנאות מסוימות, אני לפעמים משתפת את קהל המשתתפים בתהליך שעברתי, בין אם מדובר בקהל של ילדים, של נוער או של מבוגרים. יש לי סדנת תיפוף מיוחדת שמוקדשת לנושא הזה של ביטחון עצמי, מנהיגות וביטוי עצמי אותנטי מול אנשים. זו סדנא שלא מבוססת אך ורק על תיפוף, אלא גם על שיחה. במהלך הסדנא הזו, לאחר שלב התיפוף החווייתי, ישנו שלב נוסף-  מילולי. השלב המילולי הוא בעצם דיון או שיחה, שמבוססת כולה באופן קונקרטי ביותר, על החוויה שעברנו זה עתה. השלב המילולי עוסק במודעות עצמית ובלימוד טכניקות של עמידה מול קהל. חלק מהטכניקות הן שיטות מעשיות שפיתחתי בעצמי ועזרו לי להשתפר. כפי שסיפרתי לכם, כיום אני לא רק מעבירה סדנאות תיפוף, אלא גם עוסקת בהוראה ובהרצאות בתחומים אחרים, ואין ספק שאילולא התיפוף, לא הייתי מסוגלת לעמוד מול קהל באופן חופשי וכנה כפי שאני מסוגלת היום.
התיפוף הוא הנס שלי, והקהל שלי הוא זה שעזר לי להגשים אותו.

 
 

***

הנה הגענו לסיומה של הכתבה בעלת שני החלקים .
תודה שהקשבתם ומקווה שמצאתם את הדברים נוגעים לליבכם, כפי שנגעו לליבי.
שיהיה לכולנו חג חנוכה שמח ומלא באור!
 

 


שלכם,
 

אוריה מבורך

0544858024
www.tifuf.co.il

אוריה סדנאות תיפוף


   

 

     





 

 



מאמרים נוספים


 

 

 

 

 

   
בזכות הדרבוקה
סיפורי ניסים- חלק א'

קסמי אמונה
הקסם והאמונה

  לחם רמב"ם
טוב לגוף ולנפש.
מאפיית סיידל
שמע ישראל
סיפור בתרגום

לנוע לחיים בריאים
ראובן ומיכל אקבום

 



 

 

         

תגובות (0)



כתוב תגובה