מדריך עסקיםלוח אירועיםדרושיםנדל"ןיד שניהרכביםהקניון הכתוםכתום TVהוספת עסק
התחברות

התחבר / הרשם



שכחתי סיסמא
חדשות
מזג האוויר

בזכות הדרבוקה.
סיפורי ניסים לכבוד חנוכה


סיפורי ניסים אמתיים לגמרי, על נפלאות התיפוף
חלק א'


אוריה מבורך


 

לכבוד חג חנוכה המתקרב-
סיפורי ניסים של אנשים, אותם זכיתי לפגוש כמשתתפים ב"סדנאות התיפוף של אוריה".
המשותף לכל הסיפורים הבאים הוא, שכולם שייכים לאנשים שלאחר הסדנא גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח. אמנם פתח קטן וצנוע, אך משמעותי- לצמיחה ולשינוי.
אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט.

 
 
 

 


הנס של איילה

פתאום אני מבחינה בה. אנו בעיצומה של סדנת תיפוף אותה הוזמנתי להעביר בירושלים לקבוצת נשים, ולהפתעתי, רק עכשיו שמתי לב לקיומה. אישה יפיפייה ועדינה, כמעט שברירית, נדמית לי כבת 30 . למרות יופייה הניכר לעין, פניה אינן מאופרות ולבושה פשוט ואפרורי. ביני לבין עצמי אני מתפלאת איך לא הבחנתי בה קודם. שהרי הפעם מדובר בקבוצה לא גדולה, 15 נשים בסך הכול. כאשר אני מעבירה סדנא לארבעים משתתפים, אני לא מופתעת לגלות באמצע הסדנא משתתף אחד שטרם שמתי לב לנוכחותו. אך במעגל אינטימי שכזה, כיצד ייתכן שעד לרגע זה היא חמקה מתשומת ליבי?

אני עוקבת אחר תנועותיה בעת שהיא מתופפת, ומגלה בהן את ההסבר; מסתבר שהאישה הזו מגלמת במדויק את משמעות הביטוי "נחבאת אל הכלים".  למרות שאין ספק שיש לה כישרון טבעי לתיפוף, כל קיומה אומר הסוואה ומחבוא. היא מצליחה באופן בלתי רגיל להסתתר מאחורי עצמה, למחוק כל אפשרות לתשומת לב מצד הסביבה. אפילו החיוכים העולים על פניה תוך כדי תיפוף, כמו מופנים פנימה אל תוך תוכה, ולא החוצה אל הקבוצה. אני נוכחת לגלות שהיא איננה יוצרת קשר-עין איתי, ולא עם אף אחד, ומבינה כי מדובר באישה ביישנית באופן יוצא מן הכלל.

בתוך ליבי אני חוששת. שהרי מיד מגיע השלב שבו הסדנא עוברת למישור יותר אינדווידואלי. עוד מעט כל אחת מהמשתתפות תתבקש לבצע "סולו" אישי, שהוא מעין אלתור חופשי מול כולן, לקול תרועות המקצב הסוער של הקבוצה. אני לא רואה כיצד היא תוכל לעמוד בכך. בטח תתפלל לאדמה שתפתח את פיה ותבלע אותה. בטח תצטער על הרגע שבו נענתה למודעה של המתנ"ס המזמין את נשות השכונה הירושלמית, לסדנת תיפוף חד פעמית. אני מחליטה לנהוג בעדינות ולהקדים כמה מילים לשלב האישי:

"בשלב הבא אני רוצה שתרגישו כמה שיותר חופשיות , ולהיות חופשיה זה אומר גם לדעת לבחור מה מתאים לך ומה לא מתאים לך. מי שלא מעוניינת להשתתף במשהו מסוים, מוזמנת לוותר על התור שלה, או לעצור את התיפוף שלה ורק להאזין לקבוצה המתופפת. זו הסדנא שלכן ורק שלכן. תזרמו אתה לאן שאתן רוצות. "  אני מישירה מבט לעבר איילה, (זהו שמה של האישה המסתתרת, כך התברר לי מאוחר יותר),  ומגלה כי היא מחזירה לי מבט רציני ועמוק. מאחורי המבט הזה, כך התגלה לי בהמשך, מסתתר סיפור עצוב , שסדנת התיפוף היוותה את נקודת המפנה שלו, בדרך לשינוי..

 

 

  לפני שאמשיך בסיפורה של איילה, אקדים ואסביר מהו הסיפור האישי שלי, ואיך הגעתי לעיסוק מיוחד זה.

 
 
שמי אוריה מבורך, תושבת גוש עציון, בת 29. נשואה לישי ואמא של יהודה. בשמונה שנים האחרונות אני עוסקת בהעברת סדנאות תיפוף.

דרבוקה היא אהבה גדולה שלי מגיל צעיר, אותה הפכתי גם למקצוע צדדי. העיסוק העיקרי שלי הוא בלימוד תורה והוראה של יהדות במסגרות תיכוניות ועל- תיכוניות.
בימים אלו אני כותבת תזה בתכנית למגדר באוניברסיטת בר אילן, שעוסקת בחוויה הדתית של האישה ביהדות.



 
 
  לאור כל זאת בוודאי תשאלו: מה לי ולתיפוף? ומה הקשר בין תורה, בין פסיכולוגיה, ובין תיפוף?
 
    ובכן, לסדנאות התיפוף הגעתי בדרך מפתיעה של השגחה פרטית, כאשר במסגרת התארים הראשונים שלמדתי (מוסיקולוגיה ופסיכולוגיה) ערכתי מחקר על החוויה הפסיכולוגית של התיפוף.
במהלך המחקר נדרשתי להעביר סדנאות דרבוקה לקבוצות שונות, מה שעד אז הייתי עושה רק
במסגרת של שיעורים פרטיים "אחד על אחד".

כאשר הנבדקים סיימו לעבור את הסדנא, הם ביקשו ממני לא פעם ולא פעמיים, כרטיסי ביקור!
כמובן שכרטיסי ביקור עוד לא היו לי באותו זמן, אך מתוך כך הגעתי למסקנה, שישנו עבורי "ייעוד" נוסף

העברת סדנאות תיפוף חד פעמיות, לקבוצות של
 

 קהלים שונים.

ואכן ברוך ה' עד היום, זכיתי לעבוד עם מנעד מאוד רחב של אנשים וגילאים: מגיל שלוש ועד גיל מאה ושלוש: ילדים, נוער, משפחות, גברים ונשים, צוותי מורים, צוותי היי-טק, דתיים וחילוניים, וגם קבוצות מחו"ל.


במסגרת סדנאות התיפוף אותן אני מקיימת בכל מקום בארץ שאליו מזמינים אותי, זכיתי לפגוש אנשים רבים, ואיתם גם סיפורים רבים. הסיפורים הללו יוצאים מגדר החוויה המוסיקלית, ומתחברים פעמים רבות למרחבים העצומים של הנפש פנימה.

חנוכה הוא החג שמזמין אותנו לחפש את הנס הפרטי שלנו. (בנוסף, זהו החג שבו נולדתי- ומכאן השם 'אוריה'). ואכן, אין ספק שסדנאות התיפוף הן נס אחד מתוך שלל הניסים שהקב"ה הרעיף עליי בחסדו עד היום. אלו ניסים שכולנו יכולים להתפעם מהם וללמוד על כוחה של המוסיקה בכלל, ושל התיפוף בפרט.

המכנה המשותף של הסיפורים הבאים, הוא שכולם שייכים לאנשים שהשתתפו בסדנת תיפוף שהעברתי, ולאחר מכן גיליתי כי הם מצאו בה איזשהו פתח, אמנם פתח קטן וצנוע אך משמעותי, לצמיחה ולשינוי.
כל הסיפורים הם אמתיים, ומסופרים מתוך זכרוני. שונו רק השמות והפרטים המזהים.

כאשר מזמינים אותי להעביר סדנת תיפוף, מזמינים אותי לצורך חוויה של כיף, של שחרור, של שמחה, של שבירת שגרה וגיבוש. אף אחד מהצדדים, לא אני ולא הקהל, מצפים לעבור חוויה טיפולית. ואכן, פעמים רבות "סדנא היא רק סדנא".

למרות זאת, לפעמים אני זוכה לגלות שעצם הסיטואציה של התיפוף, שהיא סיטואציה אנרגטית וגם רוויית מתח מחשמל, מוציאה לאור תכנים נפשיים ומסייעת לעיבוד שלהם ולצמיחה מתוכם, הן אצלי והן אצל המשתתפים. 


 

   ונחזור לסיפורים....                  
                                      


המשך- הנס של איילה

נחזור לסיפורה של איילה (שם בדוי) , הסיפור עמו פתחנו.

הסדנא עוברת לשלב שבו כל אחת מתבקשת לבצע סולו אישי. כל אחת מקבלת שמונה שניות של סולו שבסיומו הקבוצה עונה לה במקצב קבוע. הסולואים מתפרצים מתוך הדרבוקות, והם מפתיעים ביצירתיות ובאומץ שטמונים בהם. האלתורים מוציאים ממני ומנשות הקבוצה קריאות התפעלות ושריקות. כאשר מגיעה תורה של איילה, היא מסמיקה כולה ומנידה בראשה. "תדלגו עליי", היא מבקשת בחיוך מבויש, בלי קול. המעגל של האלתורים מגיע לסיומו, ואני מחליטה, היות ואנו קבוצה קטנה ואיכותית, לעשות סיבוב נוסף. בתוך ליבי אני יודעת שאני מקיימת את הסיבוב הנוסף הזה בשביל איילה. הנה מגיע שוב התור שלה. האם תעז?

כן. היא מעזה. מתחילה לתופף בעדינות וכמעט בלי לגעת בדרבוקה. בוחנת עד כמה היא יכולה לבטא את עצמה מבלי להתבטא. היא מסיימת את האלתור לפני שהגיע הזמן שלו להסתיים. השניות שנותרו מהדהדות בדממה באוויר, מתחלפות במחיאות כפיים ובקריאות סוערות... מעגל האלתורים ממשיך ואיילה מחייכת חיוך רחב ואמתי, סמוקה, מבוישת, אבל נראה כי היא גאה בעצמה.
הסדנא הסתיימה ואני מקפלת את הציוד. כל הנשים כבר נפרדו ממני בהתרגשות, למעט איילה. היא יושבת על כיסא בפינה, עדיין אוחזת בדרבוקה ומתופפת כמעט בלי צליל. "יש לך את זה, את יודעת?" אני קוראת לעברה. "יש לי את מה?" היא שואלת.
- "חוש קצב. כישרון לתיפוף. את טובה בזה!"
- "תודה..."
- "חבל שאת מתופפת כל כך בשקט, בקושי שומעים".
- "אני מצטערת, פשוט אני חסרת... אין לי כל כך ביטחון".

- "את לא צריכה להתנצל על זה. חוסר ביטחון זה דבר טבעי. אבל את יודעת משהו? באמת שמתי לב שאין לך ביטחון עצמי, וזה מוזר."
שתיקה.
- ...
-....
-"למה מוזר?" היא שואלת לבסוף.
-"כי את גם יפה וגם מוכשרת" . התקרבתי אליה בחיוך, והתיישבתי מולה עם הדרבוקה שלי.
"בדרך כלל זהו שילוב שמוביל לביטחון עצמי. איך זה שאצלך זה לא ככה?"

- "את באמת רוצה לדעת?" היא הישירה אליי מבט פגיע אך מלא אמון. 
- " אם את באמת רוצה לספר...". 
 
היא סיפרה לי ששמה איילה, בת 38, וכי היא אם חד הורית, לילד בן 14. בן זוגה לשעבר, עמו אין לה קשר עד היום, עזב אותה מעט לפני שנולד בנם. לאחר לידת בנה היא נכנסה לדיכאון אחרי לידה. הדיכאון התפתח לחרדה חברתית חמורה. (כלומר- היא לא מסוגלת להתמודד עם סיטואציות חברתיות משום שהן מעוררות בה התקפי פאניקה). למעשה, במהלך הארבע עשרה שנים האחרונות היא כמעט ולא יצאה מהבית, למעט גיחות למכולת או למרפאה, שלא לדבר על עבודה. היא איננה עובדת ומתקיימת בקושי מקצבאות ומתמיכת ההורים. היום היא עשתה מעשה אמיץ בכך שהגיעה לסדנת התיפוף. מזה זמן רב שלא העזה להכניס את עצמה לסיטואציה חברתית.
 
שאלתי אותה אם היא נעזרת בתרופות לטיפול בחרדה. היא אמרה לי שהיא ניסתה, אך גילתה שהדבר מצריך פגישות פסיכולוגיות ושהיא לא מסוגלת לכך. שאלתי אותה אם יש לה מקצוע. על כך היא ענתה "לא בדיוק", והסבירה שלמדה רפלקסולוגיה ושיאצו והוסמכה לכך באופן מקצועי, אך סיימה את ההסמכה סמוך ללידת בנה. כתוצאה מכך היא מעולם לא העזה לטפל באנשים בפועל, משום שעצם הרעיון של לטפל במישהו, מעורר בה חרדה גדולה. שאלתי אותה אם היא יכולה לתאר לי ממה בדיוק היא חרדה. "אני חרדה מהכל". היא אומרת. "כל מה שקשור לסיטואציה חברתית."

"ממה למשל?" שאלתי. "מה יכול לקרות למשל בטיפול שיאצו או רפלקסולוגיה"? על כך ענתה לי איילה:
 
"נניח שאני מטפלת במישהי, והיא לא מרוצה מהטיפול שנתתי לה. נניח שהכאבתי לה פיזית, או שלא פתרתי את הבעיה שלשמה היא פנתה אליי. באותו רגע, היא יכולה להתאכזב בשקט... או אפילו ממש... לכעוס עליי. להתרגז, לצעוק.."
איילה מחייכת במבוכה. היא יודעת שדבריה אינם מובנים לאוזן חיצונית. "אני מתארת לעצמי" היא פונה אליי, "שאת בטח לא מבינה מה הביג דיל. למען האמת גם אני לא מבינה את עצמי. גם אני לא יודעת מה הביג דיל. אבל בשבילי, זה הפחד. הפחד ממה שמישהו יכול או להגיד לי, או אפילו רק לחשוב עליי..."
 
נשמתי עמוק. אני מביטה בעיניים של איילה ורואה בתוכן ילדה אבודה. אבל אני גם רואה אישה חזקה. "איילה, אני רוצה להציע לך משהו. בואי ננסה משהו. מסכימה?" היא מביטה בי במבט מסוקרן וחושש. "בואי נתופף ביחד, דו שיח. אני מתופפת "משפט" בדרבוקה, ואת עונה לי במשפט משלך. בדיוק כמו שהיה היום בסדנא, כשהזמנתי את מי שרוצה לענות על המשפטים שלי. את זוכרת? דו שיח זה אומר שאת לא חוזרת אחריי מילה במילה, אלא מתייחסת לנושא שאותו אני תופפתי, ומביעה אותו בדרך שלך". איילה מסכימה, ואני מחייכת ומחבקת אותה במבט שלי.
 
-" רק דבר אחד תיקחי בחשבון". אני אומרת לה לפני שאנו מתחילות בתיפוף. "אמנם אנחנו לא מדברות במילים, אבל אני רוצה שתחשבי שהדו שיח הזה הוא דו שיח שמתקיים בינך לבין לקוחה שלך שבאה לטיפול רפלקסולוגיה. אני בתפקיד הלקוחה, ואת בתפקיד עצמך. מתאים?"
איילה נושכת את שפתיה ומהנהנת בדריכות : "קדימה".
 
ה"משפט" הראשון שאני מתופפת הוא מקצב מאוד רגיל ופשוט. איילה מכירה את כללי הדו שיח, והיא עונה משפט משלה, המתקשר למקצב שלי. אנחנו ממשיכות. המקצבים נעימים וזורמים ואיילה עונה היטב. ואז אני מחליטה להפתיע. את המקצב הבא אני מתופפת בסגנון "עצבני"; בקול רם יותר ובמהירות מופרזת. איילה מנסה להחזיר אותי למהירות הקבועה, ומתופפת את אותו מקצב אבל ברוגע. אני קוטעת אותה ומתופפת שוב, בדיוק את אותו המקצב, חזק יותר ומהר יותר. איילה שוב עונה לי באיפוק, ואני שוב קוטעת אותה. הפעם אני ממש מתפרצת דרך הדרבוקה. המקצב שלי איננו מותיר מקום למאזינים ואינו מתחשב במגבלות הדרבוקה, אלא כל כולו עסוק בפורקן של כעס. המקצב שלי כבר לא מחכה למענה של איילה, אלא נסחף לשרשרת ארוכה וכאוטית של רעש ועוצמה. איילה מתכווצת. אני רואה בעיניים שלה שהיא חוששת שהדרבוקה שלי תיקרע, ולא מבינה מדוע אני לא חוששת מכך. אני מחייכת אליה ברוך, ובו זמנית, המקצב שאני מתופפת מבטא משהו אחר לגמרי; תוקפני, מרוכז בעצמו ופוגעני.
 
איילה מזהה את הפיצול ביני לבין הדרבוקה. במבט שלי היא מזהה אותי, אוריה, מאמינה בה ועומדת מאחוריה, ובדרבוקה שלי היא חווה את התפקיד שלי בדו- שיח כפי שקבענו מראש. איילה משנה כיוון. לפתע היא מצטרפת אל התיפוף, והפעם בעוצמות חזקות יותר . היא מגבירה את הווליום שלה, ומנסה להשתלט לי על התיפוף. אני נאבקת אתה, כאשר כל אחת מנסה "למשוך" את המקצב אליה ולהיות המובילה. איילה לא מוותרת. היא מרשה לעצמה להכות בדרבוקה בתקיפות, אך לא בתוקפנות. בשחרור, אך לא מתוך איבוד שליטה, אלא דווקא מתוך שליטה מעוררת התפעלות. אני נכנעת לה. היא מובילה כעת. היא זו שמנהלת את הדיאלוג, ואני זו שעונה. המקצבים שלה חזקים, בטוחים בעצמם. מדי פעם אני מתמרדת אך היא מרסנת אותי. אני מקבלת על עצמי את הטון שהיא מכתיבה, ולבסוף אנו חוזרות לתיפוף רגוע. הסשן מסתיים.
 
עיניה של איילה אדומות. לרגע אני חוששת שהכבדתי עליה יותר מדי. "אין לי מילים להודות לך". היא אומרת חנוקה, אבל ראשה מורם. גם העיניים שלי מתמלאות דמעות בשלב הזה. אנחנו נפרדות בחיבוק ארוך, לא לפני שאיילה מבקשת ממני את כרטיס הביקור שלי, שם מופיע מספר הטלפון שלי.
 
כעבור יומיים אני מקבלת טלפון. איילה מספרת לי שהיא קבעה אתמול לראשונה, טיפול רפלקסולוגיה עבור מישהי מהשכונה. הטיפול התקיים היום, והיה מוצלח מאוד. הן קבעו טיפול נוסף. לאחר מכן, היא מספרת, "התקשרתי גם לפסיכולוגית שלי, לראשונה מזה 14 שנה, וביקשתי ממנה לנסות שוב. קבענו לשבוע הבא".
 
איילה ואני לא המשכנו להיות בקשר. היה זה ברור לשתינו שהנס שהתרחש היה מקומי, רגע אחד של פתיחת שער, מתנה משמים שעל מנת להתממש, דרשה מאיילת הרבה השתדלות. אינני יודעת כיצד ממשיך הסיפור של איילה, אך אני יודעת שהמפגש הזה שינה אצלי משהו לנצח.

 



הנס של עידו
 
- "האם את מעבירה גם סדנאות תיפוף לאוכלוסיות מיוחדות"? שאלה אותי גיסתי לפני כחמש שנים, כאשר היא התנדבה בעמותת "בית הגלגלים" המיועדת לנכים ובעלי מגבלות פיזיות. "אני חושבת להציע לבית הגלגלים להזמין אצלך סדנת תיפוף לחבר'ה". הסברתי לה שאני מעבירה סדנאות תיפוף לקהלים מגוונים, ושעד כה יצא שזכיתי לעבוד עם מגוון אוכלוסיות מיוחדות כמו נוער בסיכון, ילדי חינוך מיוחד, פגועי נפש...  "אבל למען האמת" אמרתי לה, "עוד לא יצא לי להעביר סדנא כאשר המשתתפים על כיסאות גלגלים. לא נראה לי שזה צריך להיות שונה מסדנא לאוכלוסייה 'רגילה'. אשמח לנסות, תמיד יש פעם ראשונה!"
 
הסדנא הוזמנה. הגעתי למתחם הקייטנה, פרקתי את הציוד והנה הסדנא עומדת להתחיל. מסביבי מעגל של ארבעים משתתפים. עשרים על כיסאות גלגלים, ועשרים על כיסאות בלי גלגלים. הסבירו לי שלכל חניך שיושב על כיסא גלגלים, יש מתנדב צמוד, "מדריך", שיושב לידו.
 
אני עוברת בין המשתתפים לפי הסדר, ומחלקת לכל אחד דרבוקה. גם החניכים וגם המדריכים, מרגע שלקחו מידי את הדרבוקה, החלו לתופף בה בחוזקה ובאנרגיות מתפרצות! כמעט כולם כבר קיבלו דרבוקה, ואני מגיעה לאחד החניכים האחרונים, ילד בן 10 היושב על כיסא גלגלים. אני מושיטה לו את הדרבוקה והוא איננו לוקח אותה. אני מושיטה לו שוב ומסבירה לו: "קח, זה שלך". הוא מביט בי ואיננו מושיט את ידיו. לרגע אני חוששת שאולי הוא לא רוצה להשתתף. החשש שלי מתחלף בתדהמה. המדריך שלידו לוקח את הדרבוקה ומניח אותה על ברכיו של הילד. הילד מחייך. "זה עידו", מסביר לי המדריך. " אני אתופף יחד אתו. הוא משותק לא רק ברגליים, אלא גם בידיים. "
 
ברגע הזה  אני צריכה להיזהר שלא לתת לגוש הצורב שמטפס במהירות במעלה גרוני, לפרוץ החוצה. אני שמחה שהסדנא עומדת להתחיל, יחד עם כולם אכנס לאווירה שמחה ואתאפס על עצמי. הסדנא בעיצומה, האנרגיות בשמים. תוך כדי אני שואלת את עצמי האם היה זה רעיון טוב להסכים להעביר סדנת תיפוף לקבוצה שבה יש מישהו שאיננו מסוגל פיזית לתופף. האם הסדנא איננה משיגה בדיוק את ההיפך מהמטרה שלה? האם הסדנא איננה מתסכלת את עידו? אני מביטה בעידו והוא מאושר, חיוכו נמתח מאוזן לאוזן. כשמגיע התור של עידו לבצע סולו לפני כולם, המדריך לוקח את ידו הרפויה של עידו, ומכה באמצעותה על הדרבוקה במקצב קופצני. הסדנא הסתיימה בשיא. חזרתי לביתי מלאת מחשבות.
 
כעבור שבועיים נזדמן לנו לאכול ארוחת שבת יחד עם גיסי וגיסתי, זו שהזמינה אותי להגיע לבית הגלגלים. היא שאלה אותי האם אני זוכרת את עידו, הילד שידיו משותקות. לא יכולתי לשכוח, עניתי לה. היא סיפרה לי שאחרי הסדנא, עידו ישב עם הרכזים של הקייטנה והם שוחחו על ענייני היום. לפתע הוא אמר להם, לגמרי מעצמו, מבלי שנשאל על כך: "אתם יודעים משהו? תמיד חשבתי שאני לא יכול לתופף. היום גיליתי שאני יכול"
 
 


הנס של נתנאל
 
הפעם אין זה סיפור על רגע אחד בתוך סדנת תיפוף חד פעמית, אלא של תהליך שהתרחש בעקבות רצף של שנה שלמה של שיעורים פרטיים. אמא של נתנאל התקשרה אליי וסיפרה לי על בנה, ילד בן 12 הסובל מליקוי תקשורת. היא ובעלה מחפשים לו מסגרת של שיעורים פרטיים במוסיקה, על מנת שיוכל לבטא את עצמו באופן אחר שאיננו מילולי. הסברתי להוריו שאני לא מטפלת במוסיקה ושאינני יודעת לענות על הצרכים הללו באופן מקצועי. המלצתי להם בחום לשלוח אותו לתרפיה במוסיקה אצל מטפלת מוסמכת. למרות הפצרותיי, הם התעקשו שהם לא מחפשים טיפול, אלא משהו שיותר דומה לחוג. לאחר שעברנו תיאום ציפיות, התחלנו במפגשים.
 
נתנאל (שם בדוי) התגלה כילד מקסים וחמוד בצורה יוצאת  דופן. החיבור בינינו היה מידי. בזמנו לא הכרתי את עולמם של לקויי התקשורת, והמפגש עם נתנאל פתח לי צוהר לאופן המיוחד שבו הם חווים את העולם, מבינים אותו אחרת ומגיבים אליו אחרת.
 
אחד המאפיינים הבולטים של ליקוי התקשורת של נתנאל, היה באופן שבו הוא לא היה מסוגל להקשיב. הוא היה שומע, אך לא מקשיב. נתנאל גם לא היה מסוגל לשמור על רצף של דיאלוג לאורך זמן. הוא היה עונה לשאלותיי בתשובות קצרות, ומיד לוקח את השיחה למקום אחר, למקום פרטי משלו. למעשה היה קשה מאוד לתכנן שיעור עבור נתנאל, משום שהוא היה המוביל הבלעדי של השיעור, אך ללא מטרה מוגדרת וללא כיוון מובחן. היה עליי לנסות לפלס דרך לימוד שתתאים לחשיבה מרובת הכיוונים והרבדים של נתנאל, אבל שלא תותיר אותו "אבוד" בתוך עולמו, אלא תפתח לו צוהר גם לעולם שנמצא מחוצה לו.   
 
מעניין היה לגלות שנתנאל אוהב לתופף עם מוסיקה. זה מעניין במיוחד, משום שכאשר היינו מפעילים את המערכת ומתחילים לתופף עם המוסיקה, נתנאל מיד היה מאבד כל קשר עם המקצב והמפעם של המוסיקה, ונסחף לתוך תיפוף פרטי משלו. למרות שלא היה קשר בין התיפוף שלו למוסיקת הרקע, ברגע שהייתי עוצרת את המוסיקה נתנאל היה מבקש להמשיך אותה. כך, במשך כמה חודשים, לא היה כל שינוי בתיפוף של נתנאל, שנותר מנותק מהמסגרת המוסיקלית שהוכתבה לו על ידי המוסיקה.
 
לא אוכל להיכנס לפרטים, ולצערי גם אינני זוכרת אותם במדויק. אך לאחר זמן מה, החל לחול שינוי בתיפוף של נתנאל. הוא נעשה יותר ויותר קשור למוסיקה המתנגנת ברקע. פתאום הוא החל לעצור ולהקשיב למוסיקה. לאחר שעצר והקשיב במשך כמה רגעים, הוא היה נכנס שוב לתיפוף חסר התאמה. למרות מאמציו, הוא לא הצליח להיכנס לתוך התיפוף "הנכון". בשלב הזה נתנאל ביקש ממני משהו שפעמים רבות הצעתי לו, אך עד אותו רגע זה מעולם לא עניין אותו. הוא ביקש שאני אתופף עם המוסיקה והוא זה שיקשיב. "איזה מדהים אתה!" חשבתי לעצמי. תופפתי עם המוסיקה וביקשתי מנתנאל בכל פעם להגיד האם הוא מרגיש שהתיפוף שלי מתאים או לא מתאים לקצב של השיר. התפלאתי לגלות שנתנאל מסוגל לזהות מתי אני מתופפת בקצב ומתי לא. הפכנו את זה למשחק, אם נתנאל צודק, הוא מקבל נקודה.
 
לאחר כמה חודשים של תרגולים מסוג זה, שהלכו והתפתחו, נתנאל כבר היה מסוגל לתופף עם מוסיקת רקע ולהתאים את עצמו לקצב שלה. אני כמעט בטוחה שהרגשתי גם בשינוי שחל בכישורי ההקשבה והשיחה שלו. הדיאלוג אתו היה ארוך ורציף יותר. הוא היה מרוכז בשיחה לאורך זמן רב יותר, וגם הביע עניין באופן שבו אני מגיבה או חושבת על דברים שהוא אומר. אינני יודעת אם היה זה רק בזכות התיפוף או שמא תרמו להתפתחות שלו משתנים טבעיים של התבגרות וצמיחה, אבל היה לי ברור שראיתי כאן נס. בסוף השנה נתנאל עבר דירה, ואני נופפתי לו לשלום, נוצרת בתוכי את המפגש עם הילד המתוק והמופלא הזה.
  



***
עד כאן חלק א' של סיפורי הניסים, שבה הבאתי סיפורי ניסים אמתיים, שהתרחשו לנגד עיניי באמצעות סדנת התיפוף.
נותרו לי עוד כמה סיפורים, שנשאיר אותם לשבוע הבא. היום התמקדתי בסיפורים של אנשים שיש להם סיפור חיים מיוחד ובמובן מסוים חריג, כמו : "חרדה חברתית", "שיתוק",  "ליקוי בתקשורת".

בחלק ב', שיתפרסם בע"ה בשבוע הבא, אביא בפניכם ניסים של אנשים לגמרי רגילים: אשת פרסום, אמא ובת, ואפילו- גלעד שליט. (אני מניחה ששרבוב שמו של גלעד שליט מעורר תמיהה. מבטיחה להסביר הכל בשבוע הבא !)
כמו כן, אספר על הנס האישי שלי שקרה לי בזכות התיפוף ובזכות קהל המשתתפים שזכיתי לתופף עמם.

 

 

 


תודה שהקשבתם.
שלכם,
 

אוריה מבורך

0544858024
www.tifuf.co.il

אוריה סדנאות תיפוף


   

 

     





 

 



מאמרים נוספים


 

 

 

 

 

   
בזכות הדרבוקה
סיפורי ניסים- חלק ב'

קסמי אמונה
הקסם והאמונה

  לחם רמב"ם
טוב לגוף ולנפש.
מאפיית סיידל
שמע ישראל
סיפור בתרגום

לנוע לחיים בריאים
ראובן ומיכל אקבום

 



 

 

         

תגובות (0)



כתוב תגובה