מדריך עסקיםלוח אירועיםדרושיםנדל"ןיד שניהרכביםהקניון הכתוםכתום TVהוספת עסק
התחברות

התחבר / הרשם



שכחתי סיסמא
חדשות
מזג האוויר

’עבודה עברית משתלמת’.
מטפלים ישראלים במקום עובדים זרים. ארגון מקום בלב


יפעת ארליך
פורסם בעיתון "מקור ראשון"


 

מרתי לעובדת הזרה שהגיעה לביתנו, שאבא מסוגל ללכת בעזרת הליכון. היא לא האמינה לי ורצתה לראות בעצמה איך הוא הולך. אמרתי לה: ’השתגעת? מה את עושה לו מבחן?’. אז עדיין לא הבנתי מה הולך. כשקלטתי שהעובדים הזרים שאני מביאה כדי שיתרשמו מהבית ומאבי, מסתכלים עליו כאילו הוא חפץ שמיועד למכירה ואחרי זה אומרים שהם לא רוצים -הפסקתי להביא אותם. הוא היה מבוגר מדי וחולה מדי לטעמם. אבי דווקא היה צלול מאוד, עד יומו האחרון. היה עובד אחד שאפילו סיכם איתנו, וכבר קנינו לו כלים מיוחדים. הוא בא עם התיק, התיישב, רוב הזמן שוחח בנייד, כנראה עוד התלבט, ואחרי כמה שעות עזב. זה היה מעליב. משפיל”.

חדוה שטרן, אחות במקצועה, טיפלה בסופו של דבר באביה בעצמה, אחרי שנואשה מהאפשרות למצוא עובד זר שיעשה את המלאכה. ”עד גיל 93 הוא היה עצמאי ולא הזדקקנו לעזרה”, היא מספרת. ”אפילו לא ניצלנו את שעות הסיוע שהגיעו לו  מהביטוח הלאומי. אמא שלי, שצעירה ממנו בעשר שנים,  עזרה  לו.  אני  מתגוררת  קרוב,  כך  שגם אני יכולתי לסייע. אבל בשלב מסוים הוא חלה, אושפז כמה פעמים והמצב הרפואי שלו הידרדר, עד שהיה צורך בהשגחה 24 שעות ביממה. הגשנו בקשה לעובד זר באמצעות ועדת חריגים, ובתוך שבוע  קיבלנו  אישור.  פנינו  לחברת  סיעוד  וחיכינו שישלחו לנו עובד זר. בינתיים לקחתי את ההורים אליי הביתה, כדי שיהיה אפשר להתאים את הבית שלהם לחולה סיעודי. כחלק מהשיפוצים סגרנו חדר מיוחד למגורי  עובד,  כפי  שדורשות  כל  חברות  כוח  האדם. ברור  שמגיעה  לעובד  פינה  משלו,  עם  ארון  ומיטה ומחשב, כדי שיוכל לדבר עם המשפחה שלו. צריך לתת לו את כל הזכויות, ולא חלילה לנצל אותו”.
שטרן לא העלתה בדעתה שהחדר שהכינו למטפל המיוחל, יישאר מיותם. במשך חודשים היא לא מצאה מישהו  שיטפל  באביה,  לא  בגלל  מחסור  בעובדים זרים, אלא מפני שמתברר שלא כל מקום עבודה יכול לקנות  את  לבם.  החקיקה  בישראל  בנושא  עובדים המגיעים מחו”ל לעתים אף מאלצת את הללו להגן על עצמם ממצבים לא נעימים ומהחזרה פתאומית לארץ מוצאם. ”היום הם באים עם רשימת דרישות ברורות”, כך מעידה א’, בכירה באחת מחברות הרווחה והסיעוד הגדולות  בארץ.  ”הם  רוצים  שהמטופל  יהיה  מתחת לגיל שבעים, בלי סרטן, בלי אלצהיימר, עד 80 קילו, בלי ילדים בבית, אשכנזי ומתגורר באזור המרכז. יש 120 חברות שמתמחות בסיעוד, והעובדים מסתובבים בין כולן עד שהם מוצאים את מה שביקשו. הם מגיעים אלינו עם רשימה ואומרים: ’יש לכם מה שאני מחפש - בבקשה תתקשרו. אין לכם - אל תתקשרו’”.
רשימת  התכונות  המבוקשות  של  הקשיש, המזכירה  רשימות  מקבילות  משוק הפנויים־ פנויות, מותירה  דווקא  את  הזקוקים ביותר  לתמיכה,  חסרי מענה. ”הקשישים  שבאמת  צריכים  עזרה  לא  יצליחו למצוא  עובד  זר  מבין  אלו  הנמצאים  כיום  בארץ”, טוענת א’. ”האופציה היחידה שלהם היא לייבא עובד זר  שיגיע במיוחד בעבורם, כשהוא יודע בדיוק לקראת מה הוא הולך. תהליך של הבאת עובד חדש לארץ נמשך לפחות
חודשיים. עד  אז  המשפחה  תיאלץ  להסתדר בכוחות עצמה, וגם אחר כך צריך להתפלל  שזה  
  יצליח. בחמישים אחוז  מהמקרים,  אחרי  כמה חודשים  אותו  עובד  יעזוב  את החולה הסיעודי כדי לחפש מטופל קל  יותר.  החוק  מאפשר  לו  לקום וללכת מתי שהוא רוצה. אין שום דבר שמחייב אותו להישאר דווקא אצל  מטופל  מסוים,  גם  לא  אם הובא לארץ במיוחד בעבורו”.

תמיד אמרו שהעובדים הזרים לא מפונקים 
כמו  הישראלים.  עכשיו הם יישרו קו?

”הרבה  יותר  גרוע.  עובדת ישראלית שהיא סופר־מפונקת אבל זקוקה  ללחם,  תתפשר  בסופו  של דבר. עובד זר לא יתפשר. הוא יודע שבסוף ימצא את מה שהוא מחפש - ’אני  דובר  עברית,  אני  חזק,  אני  לא  מוכן  לקבל  רק משכורת מינימום, אני רוצה 5,000 שקל. אם את רוצה, תרימי טלפון’.
”בעבר היה ניצול מחפיר של עובדים זרים”, היא מוסיפה.  ”כל  מעסיק  יכול  היה  לעשות  מה  שהוא רוצה, לגנוב פה, לגנוב שם. המדינה עשתה דבר חיובי כשקבעה שצריך לשלם לעובד זר לא פחות מ־4,300 שקלים לחודש. אנחנו בחברה לא ניתן פחות מהסכום הזה, גם אם המשפחה מנסה לעשות קומבינות. היום גם יש ’קו לעובד’, ואף אחד לא מעז לפגוע בזכויות של העובדים הזרים. מגיע להם לקבל דמי כיס, מגיעות להם  שעתיים  ביום  לשהות  מחוץ  לבית  המטופל  גם אם  הם  מתגוררים  בו,  מגיע  להם  יום  חופשי,  ועוד רשימה  ארוכה  של  זכויות.  אבל  בשנתיים  האחרונות הכול  התהפך.  אנחנו  מקבלים  תלונות  מהמעסיקים, שהעובדים הזרים עושים עליהם תרגילים”.

איזה תרגילים?
”אם  אתה  רוצה  שאשאר,  שלם  לי  יותר  כסף. כשהקשיש נעשה סיעודי, ונניח שחייבים לקום אליו כמה פעמים בלילה, באמת צריך לשלם לעובד עוד כסף. אבל לצערי, במצב הזה יש סיכוי גבוה שהעובד פשוט יקום וילך. הם גם דורשים מתנות לחגים שלהם, לחגים  הישראליים,  ולכל  חג  שרק  אפשר  למצוא במדינה אחרת”.
ואנשים משלמים?
”כשאין  ברירה  ואנשים  במצוקה,  הם  משלמים הכול. המשפחה בוכה ומשלמת. אחרי שהקשיש התרגל לעובד זר מסוים, אין מה לעשות. חשוב לי להדגיש שהתמונה היא לא שחור ולבן, ויש עובדים מקסימים וטובי לב, אבל בתקופה האחרונה המצב קשה
מאוד. העובדים הרבה יותר סלקטיביים,
והקשישים שבאמת זקוקים לתמיכה, נואשים”.

 
אין זמן להתאושש
אותה סלקטיביות היא בחלקה תולדה של החקיקה הקושרת בין תוחלת החיים של המטופל לבין הארכת האשרה  של  העובד. על  פי  החוק,  עובד  זר  רשאי להישאר בארץ 51 חודשים. בתום פרק הזמן הזה הוא יכול  להגיש בקשה  להארכת  אשרת  השהייה,  וזאת בתנאי שהמטופל שלו עדיין זקוק לו ותלוי בו. כאשר המטופל נפטר, מאבד העובד הזר את אישור השהייה שלו ומוחזר לארץ מוצאו. ”לקח לי זמן עד שהבנתי את העניין”, מסבירה שטרן. ”בין העובדים הזרים שהגיעו אלינו וערכו לנו ראיונות ומבחנים, היה אחד שאמר לי בכנות: הבית יפה, המשפחה נראית לו מתאימה, אבל הוא לא יבוא מפני שאבא מבוגר מדי וסובל ממחלות קשות.  ’הוויזה  שלי  היא  לעוד  שנה.  אני  צריך  חולה שיחיה הרבה שנים, כי אז יאריכו לי את הוויזה’, הוא אמר.  אז  הבנתי  מה  קורה  כאן.  אמרתי  גם  לחברות הסיעוד  וגם  לעובדים  שהגיעו  לבדוק,  שאני  מוכנה לשלם יותר. אמרתי שיש דברים שאעשה בעצמי. זו לא הייתה שאלה של כסף. אבל זה לא שכנע אותם.

”למשפחה שלנו דווקא יש ניסיון מוצלח מאוד עם עובדים זרים. לחמי וחמותי יש כבר שנתיים מישהו, ושם  העניין  הסתדר  יפה  מאוד.  הם  לא  הרבה  יותר צעירים מאבי, אבל הם בריאים יותר. יש מטפלים זרים נפלאים,  שבזכותם  החולה  או  הקשיש  יכול  להישאר בבית  ולא  להתנתק  מהעולם  המוכר  לו.  אבל  משהו קורה בתקופה האחרונה”.
בזמן  ששטרן  חיפשה  נואשות  אחר  עובד,  נפטר אביה  של  חברתה,  שזכה  במטפל  זר  מסור.  ”ביקשנו מהמטפל  שלו  שיבוא  אלינו,  אבל  הוא  אמר  שאת תרומתו לקשישים סיעודיים הוא כבר נתן, ועכשיו הוא מחפש עבודה קלה יותר. אז כבר הבנתי שאין סיכוי למצוא עובד זר בארץ, והתחלנו תהליך של הבאת עובד חדש. תוך כדי ההליך אבא שלי נפטר.
”בסופו  של  דבר  אני  לא  מצטערת  שלא הצלחנו למצוא לו מטפל. זכינו - אמי, אחיותיי ואני - לטפל בעצמנו באבא. זה מבצע קשה מאוד, שלא הרבה אנשים יכולים לעמוד בו. לי יש גישה לתחום, אבל מה יעשו משפחות אחרות? לפעמים זה כמעט בלתי אפשרי”.


על רקע העמימות הרבה של דיני העבודה בענף הסיעוד, ובהיעדר כל גורם מוסמך שאליו ניתן לפנות בשאלות  משפטיות  הנוגעות  להעסקת  עובדים  זרים בתחום, הוקם בשנת 2009 ’קו למעסיק’. מדובר במוקד מידע  משפטי  אינטרנטי  שמטרתו  להגן  על  זכויות המעסיקים  הפרטיים  בישראל,  עם  דגש  מיוחד  על המעסיקים בסיעוד. 

”האפשרות  להישאר  בבית  למרות  נכות  ותלות, הלכה והתפתחה בשנים האחרונות”, אומרת דנה רשף, מנהלת  ’קו  למעסיק’.  ”אם  בעבר  היו  הרבה  אנשים, גם ישראלים וגם זרים, שרצו לעבוד בתחום הסיעוד, ומעט שנזקקו לסיוע כזה - בינתיים הגלגל התהפך, ויש יותר ביקוש לעובדים מאשר היצע. מדינת ישראל חתמה  על  הסכמים  בינלאומיים,  הסכמים  שמחייבים להעניק לעובד זר את כל הזכויות שמהן נהנה עובד ישראלי,  בלי  להתחשב  בתקופת  העבודה  ובאופייה, ומאפשרים לו לעזוב את המטופל בכל רגע שירצה. אנחנו מחויבים להסכמים הבינלאומיים - וטוב שכך, כי הם אכן שומרים על יחס אנושי לעובדים - אבל מצד שני, אין אבסורד גדול יותר מכך שחולה האלצהיימר מוגדר בחוק כ’מעסיק’. בהגדרה הזו נטרלו את הצרכים והקשיים שלו כמטופל, ובדיוק כמו מנכ”ל טבע הוא מחויב  בכל  החוקים  החלים  על  המעסיקים  במדינת ישראל.  הוא  מחויב  בתשלום  שכר  מינימום,  פנסיה, גמל, פיצויי פיטורין, שעות נוספות ועוד.

”לרשות העובדים הזרים עומד ’קו לעובד’, ובעזרתו הם תובעים במאות אלפי שקלים את המעסיק – החולה או בני משפחתו. יש מקרים של משפחות שהתייחסו אל העובד הזר כאל בן משפחה, שילמו לו כראוי, קנו לו מתנות, נקשרו אליו רגשית - ויום אחרי שהמטופל נפטר הן מצאו את עצמן נתבעות בסכומי עתק. הקמנו את הקו למעסיק כדי להגן על האנשים האלה, כדי לתת כלים איך להעסיק נכון. לאנשים אין ידע מה זה אומר להיות מעסיק. מגיעות אלינו המון שאלות, אנחנו מספקים לכולם מענה חינם, וכך הרבה אנשים ניצלים מתביעות משפטיות”.

אתם מכירים את המצוקה של חולים קשים יותר או קשישים בגילאים מתקדמים,
שאינם מצליחים למצוא עובד זר שיטפל בהם?


”בהחלט. החתימה על ההסכמים אפשרה לעובדים הזרים לבחור את המעסיק, להכתיב לו תנאים ולעזוב אותו  כרצונם,  וכתוצאה  מכך  נוצר  מצב  בעייתי. היום כל העובדים הזרים רוצים לעבוד אצל מטופל אחד, לא עם זוג חלילה. הם רוצים שהמטופל יהיה בריא, יגור בצפון תל־אביב, וייקח אותם לבתי קפה.
בשכונות המבוססות יש מטופלים עשירים שמשלמים לעובדים הזרים יותר, ושם הם גם יפגשו בחוץ את כל החברים שלהם, אז לשם כולם רוצים ללכת. הם מראיינים את המשפחות, ממש כמו שאפרים קישון מתאר איך העוזרת מראיינת את בעלת הבית. אם זה מבוגר בן תשעים הם לא רוצים, אם זו משפחה עם ילד נכה הם לא רוצים. זה בסדר, זה אנושי. מדובר בשוק חופשי, וכשיש ביקוש העובדים הזרים מראיינים עשר משפחות והולכים אל המשפחה ה־11, וכשהם רוצים הם קמים ועוזבים גם אותה”.
רשף מסבירה כי מלבד הביקוש הרב לשירותיהם,העובדים הזרים אינם מתפשרים על מטופלים ’קשים’ מכיוון שהם יודעים שבחוק אין כל התייחסות למצבם לאחר מות המעסיק. ”אין שום מענה למשבר שהעובד הזר חווה. הוא הרי הפך לבן־בית, ליווה את המטופל בשעותיו הקשות ביותר, עד שאותו קשיש נפטר לו בידיים. מיד אחר כך הוא חייב למצוא מעסיק חלופי, אחרת  הוא  יוחזר  לארץ  מוצאו.  אין  לו  זמן  להתאבל ולהתאושש  מהחוויה  שעבר.  אז  ברור  שהוא  יחפש עבודה  קלה,  וברור  שהרגישות,  האהבה  והנאמנות למעסיק כבר לא יהיו כמו אצל המעסיק הראשון, כי העובד קצת פגוע ומאוד שחוק”.

 

החברותא הסרוג של
ראש הישיבה


מה שיכול להעניק בשורה ותקווה לענף הסיעוד בארץ  היא  חזרתם  של  עובדים  ישראלים לתחום- ומתברר שיש ניצנים ראשונים למגמה כזו. הקונספציה האומרת  שישראלים  לא  יהיו  מוכנים  לעשות  את העבודה הקשה והלא־נעימה, הולכת ונשברת.

ארנון אל־גד, 38, התחיל בנתיב המצוי יותר של בוגר  ישיבת  הסדר,  לימודי  הוראה.  ”ידעתי  שיש  בי רצון לנתינה אבסולוטית, וחשבתי שבנישה ההוראתית היא תבוא לידי ביטוי ותיתן לי הרגשה של משמעות. במשך  שבע  שנים  עבדתי  בחינוך  ובהוראה  בישיבה תיכונית. אבל ראיתי שהתלמידים מנצלים לרעה את הרצון להעניק להם. לא היה חיבור. לכן התחלתי לחפש נישה שבה אוכל לתת ויהיה מי שירצה לקבל.
”לפני חמש שנים התחלתי לטפל באופן אישי ברב מבוגר. המשפחה שלו הייתה מרוצה. אחר כך עברתי לאדם אחר וגם שם כולם היו מרוצים. בהמשך ראיתי שהביקוש גדול מאוד, ומכיוון שלי אין אפשרות לטפל בכל  הפונים,  חשבתי  איך  אפשר להגדיל  את  המפעל,  לשכפל  את הרעיון. התחלתי  למצוא  עובדים נוספים  למשפחות  שחיפשו
עזרה, וככה  זה  התגלגל  מפה  לאוזן  עד שהקמנו  את  ’מקום  בלב’, 

 

  חברה לסיעוד שבה עובדים ישראלים”.
אל־גד  מסביר  כי  יתרונם  של הישראלים  נובע  מכך  שהטיפול הפיזי  באדם  סיעודי אינו העיקר. ”עובדים  זרים  טובים  בהחלפה, מצוינים  ברחצה,  אבל  זה  שעה בבוקר  ושעה  בערב.  השאלה הגדולה היא מה עושה המטופל כל היום?  צריך  מישהו  שיהיה  איתו, שישמע  אותו.  הבן־אדם  בודד,  וזה קורע לב. הוא יכול לשבת בכיסא גלגלים כשהוא רחוץ ולבוש יפה, אבל  עד  הצהריים  אף  אחד  לא יתייחס אליו. זה קורה גם בבתי אבות שיש בהם לובי מפואר ותעודות מרשימות על הקיר. המטפלים שלנו עוברים כמובן הכשרה בתחום הטכני - איך מרימים אדם סיעודי, איך רוחצים וכולי - אבל כל זה רק עשרים אחוזים מהעבודה. מבחינתנו, עיקר התפקיד קשור לעולם הפנימי־רגשי של האדם. חושבים שמי שיש לו אלצהיימר, אז זהו, פאסה, אין כבר מה לדבר איתו. אבל זה לא נכון. יש כל מיני רמות של  אלצהיימר,  ובהרבה  מקרים  החולה  עדיין  קולט.
צריך  להתמקד  בנקודות  החוזק  שלו,  בדברים  שאהב לעסוק בהם לפני שחלה. כך למשל עם ראש ישיבה צריך ללמוד גמרא, ועם מנהל בנק לדבר על מניות”.

אל־גד  לא  מפריח  דוגמאות  תיאורטיות. כשתלמידיו  של  ראש  ישיבה  ליטאית  ידועה  כבר נואשו  לחלוטין  מהסיכוי  שילמדו  עם  רבם  חולה האלצהיימר, אל־גד הצליח לשבת איתו על דף גמרא. ”הייתי מגיע
לשם בכיפה סרוגה וחולצת טריקו, נכנס לראש הישיבה  ולומד  איתו.
התלמידים השתגעו  -איך זה יכול להיות. זה היה מדהים. לא הייתי מאמין אם לא הייתי שם בעצמי. צריך בשביל זה רגישות ואורך  רוח,  ולפעמים  זה  באמת  קשה,  אבל  נקודות הכוח של החולה מחיות אותו”.
לפני חודשים אחדים, בשל התרחבות הפעילות של ’מקום בלב’, הצטרף להנהלת החברה יהוידע נזרי, גיסו של אל־גד. ניזרי (34) לא טיפל בעצמו בקשישים, אך הוכשר בבית החולים
הגריאטרי והפסיכיאטרי ’הרצוג’ כמלווה רוחני לחולים סופניים, והתנדב בתחום.
”קיבלנו מאתיים פניות של אנשים שרוצים לעבוד בסיעוד, וזה בסך הכול בעקבות מודעה קטנה שפרסמנו באינטרנט במשך חודשיים”, הוא מספר. ”מבין הפונים איתרנו והכשרנו כשישים עובדים פוטנציאליים, והם כרגע המאגר שלנו. כן, יש ישראלים שרוצים לעבוד בסיעוד.  נכון  שקשה  למצוא  ישראלי  שיוכל  ללוות מטופל 24  שעות  ביממה,  אבל  לא  כל  המטופלים צריכים ליווי כזה, ואם כן, אנחנו מחלקים את היום למשמרות. יש גם מעט עובדים ישראלים שכן מסוגלים להתחייב ליממה מלאה”.

מן הסתם, זה הרבה יותר יקר מעובד זר.
”אנחנו משלמים לעובדים שלנו יותר ממה שמקובל לשלם לעובדים זרים. אין ספק, המשפחות משלמות יותר, אבל צריך לזכור שיש החזרים מביטוח לאומי, שהם גדולים יותר כשהמטפל הוא ישראלי, ויש ביטוחים סיעודיים. בנוסף, אנחנו המעסיקים של העובדים, מה שאומר שכל עלות המעביד היא עלינו. אנחנו משלמים לעובד פיצויי פיטורין, ולא המשפחה, כמו במקרה של עובד  זר.  המשפחה  גם  לא  נושאת  בתשלום  על  ימי חופשה והבראה, דמי כיס ומתנות לחגים”.


טובת החולה לפני האידיאולוגיה
רק בחודש האחרון, אומר ניזרי, התקבלו אצלם פניות משבעים  משפחות  שמחפשות  עובד  סיעודי.  בפועל מטפלת  החברה  כרגע  ב־15  חולים,  ועשרים  משפחות נוספות  נמצאות  בתהליך  של  התאמת  עובד  סיעודי. מדובר בתהליך שדורש חשיבה, כדי להתאים בין הצרכים של המטופל ליכולות ולתכונות של העובד.

שרה  שוורץ  משכונת  מאה־שערים  בירושלים, שבעלה  היה  חולה  פרקינסון  במצב  סיעודי,  הגיעה לעובדים  הישראלים  של  ’מקום  בלב’  אחרי  שני ניסיונות לא מוצלחים עם עובדים זרים. ”הגישה של הישראלים  הייתה  הרבה  יותר  טובה.  למרות  שבעלי נפטר כבר לפני שנה, אני עדיין בקשר עם אבנר, הבחור שעבד איתו כמה חודשים. ההתנהגות שלו הייתה בדרך ארץ, ונוצר ביניהם קשר מקסים. הוא לא היה עם בעלי 24 שעות אלא רק שמונה, אבל חילקו אותן כך שהוא הגיע לכמה שעות בבוקר וכמה שעות בערב. בבוקר הוא היה מקלח אותו ומטפל בו, ובערב היה לוקח אותו לבית הכנסת לשיעורי תורה. בצהריים הסתדרתי לבד, ממילא בעלי היה מרותק למיטה. אבנר גם היה יושב ולומד איתו, הייתה להם שפה משותפת. גם בחישוב כלכלי,  בסופו  של  דבר  העסקת  עובדים  ישראלים הייתה זולה יותר מעובדים זרים”.
איך זה יכול להיות?
”היו  לי  שני  ניסיונות  לא  מוצלחים  עם  עובדים זרים. הראשון היה בהתחלה עדין ועשה את העבודה כמו שצריך, אבל לאט־לאט ההתנהגות שלו השתנתה והוא החל לצעוק עלינו. ההתנהגות הזו הייתה מאוד לא נעימה. אחרי שנה עברנו לעובד אחר, שלא רצה לגור אצלנו בבית. הוא היה עובד שמונה שעות ביום והולך לדירה שלו, ליד שוק מחנה־יהודה. למרות זאת הוא דרש דמי כיס ואוכל בנוסף למשכורת. אז התברר לי, באמצעות ’קו לעובד’, שמותר להעסיק את העובדים הזרים רק שמונה שעות ביום. אנשים חושבים שעובד זר זה 24 שעות ביממה, וזה לא נכון. נפקחו לי העיניים
והבנתי  שבסופו  של  דבר  בחישוב  כולל,  של  דמי הכיס והחופשות והאוכל והמשכורת והמתנות ופיצויי הפיטורין, אני משלמת לעובד זר הרבה יותר מהסכום הראשוני, שנראה זול”.

יהודה  מאלי,  מראשי  עמותת  אלע”ד  ומרצה במכללה בירושלים, מספר גם הוא עד כמה היה שבע רצון מהטיפול שקיבל אביו מארנון אל־גד ומאנשיו, שידעו לדבר עם המטופל בשפתו ועל תחומי העניין שלו.  ועם  זאת,  הוא  אינו  סבור  שה’ישראליות’  של המטפל היא התכונה החשובה ביותר. ”השאלה העיקרית היא  האם  למטפל  יש  מנטאליות  שירותית,  ואני  לא יודע  אם  אנשים  כאלה  נפוצים  בחברה  הישראלית”, אומר מאלי. ”בטיפול סיעודי השירותיות צריכה להיות של מאה אחוז, התמסרות טוטאלית. כמו בכל מקצוע, אסור  בשום  פנים  ואופן  שבשם  האידיאולוגיה  של עבודה עברית ייכנסו אנשים שלא מתאימים. בראש ובראשונה צריכה לעמוד טובת החולה, וזו עבודה קשה מאוד. כמובן, אם יש ישראלים שרוצים ומתאימים, יש לזה ערך מוסף גדול”.

הסטיגמה אינה נכונה
תהילה  מנחם,  רק  בת 21,  כבר  הספיקה לצבור  ותק  בתחום  הסיעוד.  ”לפני  שנתיים ראיתי מודעה קטנה: ’דרושים עובדים לעבודה עם  אנשים  מבוגרים’”,  היא  מספרת.  ”אמרתי לעצמי, ננסה. נפגשתי עם ארנון אל־גד, ואחרי הכנה שלו, נכנסתי בהדרגה לעבודה”.
לפני  שהשתלבה  בתחום,  אומרת  מנחם, היא לא חשבה על עצמה כמישהי בעלת גישה מיוחדת  לקשישים.  ”אם  לא  הייתי  נואשת למצוא  עבודה,  לא  הייתי  אפילו  מסתכלת על זה. אבל גיליתי עולם מדהים. אתה לומד להעניק,  וזה  מפתח  את  האישיות.  כשאני יושבת  מול  אישה  מבוגרת  חסרת  ביטחון, ומעודדת אותה, זה גורם לי לתפוס אחרת את עצמי כאדם. פתאום אני מגלה שיש לה אותן הבעיות הקטנות והפעוטות כמו שיש לי”.
אחרי  כשנה  של  עבודה  בסיעוד  יצאה תהילה  לטיול  ממושך  בוונצואלה.  שבועיים אחרי  שנחתה  בארץ  היא  לקחה  על  עצמה משימה  לא  פשוטה:  לעבוד  כמטפלת  צמודה במשך 24  שעות  ביממה.  ”המטופלת  שלי, אישה מקסימה בת 87, השתחררה מבית חולים אחרי  ניתוח.  היא  לא  הייתה  ממש  סיעודית, אבל  נזקקה  לסיוע.  הקושי  הגדול  שלה  היה לבקש  ממני,  לקרוא  לי.  ניסתי  להסביר  לה שאני  שם  בשבילה,  והיא  אמרה:  ’אני  יודעת שאת  רוצה  לעזור  לי,  אבל  לי  קשה  לקבל עזרה.  קשה  לי  להתרגל  לעובדה  שאני  לא לגמרי עצמאית’. בהמשך היא למדה להסתמך עליי, והרגישה נוח לקרוא לי”.

זה  לא  ויתור  גדול  מדי  על  החיים  האישיים שלך, 
להימצא  בבית  המטופלת  בכל  שעות ביממה?

”בחורה בגיל שלי, שרוצה ללמוד ושהחיים שלה דינאמיים, באמת לא יכולה לעבוד בצורה כזו  במשך  תקופה  ארוכה.  אבל  אני  חושבת שבמקרים אחרים זה כן אפשרי, גם אם זה קשה. אני מתחילה בקרוב לימודי תואר ראשון בפיזיקה, ובמקביל אמשיך לעבוד בסיעוד במשמרות”.

היית  ממליצה  לצעירים  לחשוב  על  התחום הזה?
”בהחלט.  כמו  שאמרתי,  זה  מפתח  את האישיות, וגם מבחינה כלכלית זה מצוין”.

את מסוגלת להחליף חיתולים?
”עשיתי  את  זה  פעם  אחת,  אבל  אני  לא חושבת שבגיל שלי זה כל כך נכון לעשות את זה. בגיל מבוגר יותר מתייחסים לזה אחרת”.

לגבריאל בלומברג, 44, יש באמתחתו תואר ראשון  בכלכלה,  תואר  שני  במנהל  עסקים, ועבר של עיסוק בשוק ההון. ועם כל הרזומה הזה, הוא התחיל לפני שלושה חודשים לעבוד בסיעוד. ”חזרתי בתשובה והחלטתי שאני רוצה להעניק  לאנשים  אחרים,  כי  לפני  כן  תמיד לקחתי. העבודה הזו היא עניין של מידות. הרי רבי עקיבא שירת את נחום איש גמזו 22 שנה”.
במקביל הוא לומד בישיבה ליטאית, וכותב דוקטורט  בתלמוד  וכלכלה.  ”העבודה  בסיעוד היא לא רק גמילות חסדים, זאת פרנסתי כרגע, והיא מתאימה למסגרת חיי הנוכחית. המטופל שלי הוא בן 87 שעבר אירוע מוחי וכל צד ימין שלו משותק. הוא סובל גם מפגיעה קוגניטיבית. אני מקלח אותו, מגלח, לומד איתו גמרא, משחק איתו, לוקח אותו לפיזיותרפיה”.

מדובר בעבודה פיזית קשה?
”לרוב  לא.  זו  לא  עבודה  פיזית  קשה  כמו בפלחה או במפעל ייצור, אם כי ברור שזו גם לא עבודה משרדית. מדי פעם אני צריך להרים את המטופל, אך לא מדובר באדם כבד”.

 ונפשית, לא קשה לך?
”בעיקר בהתחלה. עצם הרעיון שאתה צריך לנקות  משהו,  הוא  קשה  עד  שמתרגלים.  גם המפגש עם אדם שעבר אירוע מוחי היה עבורי לא פשוט, אבל התרגלתי”.

יש סיכוי שישראלים יחזרו לתחום הזה?
”בשביל בחורי ישיבות זו משכורת לא רעה, ואם עובדים בסיעוד כמה שעות ביום, זה יכול להשתלב עם לימודים בישיבה. על הדרך, כמו במקרה  שלי,  אפשר  גם  ללמוד  עם  המטופל. פגשתי כבר כמה תלמידי ישיבות שהשגיחו על חולים בבתי חולים. אני מאמין שבהחלט אפשר להרחיב את המעגל”.
”להחליף  את  העובדים  הזרים  לגמרי-  אי  אפשר”,  אומר  בכנות  אל־גד.  ”בסופו של  דבר  הם  זולים  יותר,  ובעיקר  כשצריך ליווי של 24 שעות לאורך תקופה ארוכה, קשה למצוא ישראלים. יש משפחות שקיבלו מאיתנו בתחילה הדרך פתרון מיידי לתקופה קצרה  של  כמה  שבועות  או  חודשים, וכשהתברר שיש צורך בתקופה ארוכה יותר, הן עברו בדרך כלל לעובד זר. אבל גם אז אנחנו  ממשיכים  בשעות  העשרה,  בעיקר בימי החופש של העובד הזר. אני משבץ את המטפל שהמשפחה אהבה לשעות כאלה והוא הופך לסוג של בן משפחה, מישהו שאפשר לשוחח איתו, שיכול להתחבר אל העולם של
המטופל. זה עושה פלאים”.

מה המדינה יכולה לעשות כדי לעודד כניסה של ישראלים לתחום?
”היא  כבר  מתחילה  לעודד  את  זה.  סיעוד נחשב  למשל  עבודה  מועדפת  למשתחררים מהצבא. הביטוח הלאומי נותן עוד ארבע שעות שבועיות כאשר מדובר במטפל ישראלי. אבל יש  עוד  הרבה  דרכים  לעודד  את  המשפחות לבחור  בישראלים.  בכל  מקרה,  צריך  לדעת שהסטיגמה  האומרת  שישראלים  הם  מפונקים ולא רוצים לעבוד בסיעוד, איננה נכונה”.

כשאנחנו  שואלים  את  דנה  רשף  מ’קו למעסיק’ האם יש סיכוי להחזיר את הישראלים לתחום, היא נאנחת. ”כן, אם ישלמו להם 40־50 שקלים  לשעה.  יש  גם  אפשרות  נוספת:  אם יאפשרו  לכל  אותם  אנשים  שמקבלים  הבטחת הכנסה לעבוד ולהרוויח כמו בני אדם, בלי לאבד את הבטחת ההכנסה שלהם, יש סיכוי שנראה את הישראלים חוזרים לתחום. היום למקבל הבטחת הכנסה לא משתלם בכלל לצאת לעבוד. אם הוא מרוויח יותר מ־900 שקלים הוא מפסיד את כל הקצבה, אז למה שיעשה זאת? הישראלים יחזרו לתחום  רק  אם  תהיה  רה־אורגניזציה  וחקיקה חדשה בתחום הסיעוד”.

 



 


מקום בלב

שירותי סיעוד, עבודה עברית

טלפון: 055-9780758
אתר: www.dkatom.co.il/makombalev
מייל: nizri.y@gmail.com


 



מאמרים נוספים


 

 

   

 

אז על מה בעצם מדבר הסינגל 'ואפילו בהסתרה' ? כולל הקליפ בפנים.

קורבן לא תמיד מודע לכך שהוא קורבן. על סוגי אלימות בזוגיות

להניק ולהעניק באהבה-
חווית ההנקה לאחר לידה

אם נס חנוכה היה היום-
חז"ל היו מפיקים סרט
באולפני אתרוג

חנוכה בריא ושמח! מתכון לסופגניות אפויות מקמח כוסמין

 
               



 

 

         

תגובות (0)



כתוב תגובה