אין הרבה חוויות מרגשות ומציפות בזכרונות כמו עלעול באלבומים ישנים ושיטוט בין תמונות עבר.
קשה לתאר את עוצמת החוויה כאשר נפתחת דלת ארון הבגדים הישן, ומהמדף העליון מוצאת החוצה בזהירות קופסת נעלים מתפוררת, המלאה על גדותיה תמונות מרהיבות מראשית ימי המשפחה. סבא וסבתא כתינוקות, והנה פה עלו לארץ, חצר הבית עם בור המים, פורים, בר המצווה, חתונה, סבתא כתינוקת, תל אביב עם רחובות החול, מרבד הקסמים... היסטוריה שלימה בקופסת נעליים אחת. כמה זכרונות, כמה נוסטלגיה...
כילד, חקוקה לי תמונותם של סבא וסבתא של אבי, שלא זכו לשרוד את אימי השואה, תלויה על קיר הסלון הקטן של סבתא מלכה ז"ל. צ'ארלי צ'אפלין קראנו להם. סבא רבא שלי הדור במעיל פרווה, על ראשו צילינדר גבוה, לידו סבתא עדל בכובע מפואר...

לא מזמן ערכה המשפחה יום זיכרון בשנת ה – 90 לפטירתו של סבא שלמה יהודה ז"ל. הסבא מהתמונה בסלון ביתה של סבתא נפטר בשנת תרפ"ח, 1908. לאזכרה הוכנה מצגת תמונות על המשפחה. כמדומני שבסה"כ הצליחו למצוא אולי 3-4 תמונות שלהם. סביר להניח שכאדם פשוט, לא זכה להרבה צילומים בימי חייו. אולם צילום אחד מבויים ומוקפד בסטודיו של צלם אנונימי, אי שם לפני קצת יותר ממאה שנה, חקוק בזכרוני ובזכרון אחי ואחיותי כחלק מילדותנו. 50 שנה אחרי שראיתי לראשונה את התמונה, תעירו אותי באמצע הלילה, ואוכל לתאר את סבא וסבתא בפרוטרוט.
עולמנו העכשוי מוצף כיום בכמות בלתי נתפסת של תמונות ודימויים. מליוני תמונות עולות בכל יום לאויר העולם, ונשלחות ממסך למסך. תינוקות נולדים כשבטלפונם של הוריהם מוכנה כבר תיקיה של "בוק אולטראסאונד". ברגע שבקעו לאויר העולם הופכים הילדים לדוגמנים בעל כורחם.

לבני הגדול, שנולד לאבא חובב צילום בתקופת האבן/פילם, יש מדפים עמוסים באלבומים מכל שלב בחייו ועד לבר המצווה שלו. אמנם קימצתי בתמונות בגלל העלות הגבוהה יחסים של כל התהליך, אבל כמות האלבומים גבוהה.
גם לבנותי שנולדו אחריו יש כמה אלבומים. אבל פחות.
לבן שנולד אח"כ, היישר למהפכה הדיגיטלית, יש כבר כמות גדולה בהרבה של צילומים, אולם בהתאמה גמורה – גם כמות פחותה של אלבומים. שלא לדבר על הבן שנולד אחריו. לקטנצ'יק, האחרון, אין אפילו אלבום לברית...
"לא נורא" אמרנו תמיד, "כשיהיה זמן, נדפיס"... אבל זמן אף פעם אין, ולהדפיס – לא מדפיסים.
רק לאחרונה, וכנראה שזה מגיע עם הגיל, חלחלה בי ההכרה למשמעות האמתית של המהפכה שהתרחשה מתחת לאפינו.
אני זוכר כל שלב בגידולו של רועי בני הגדול. את טיולי הקיץ, את הבוסטר הראשון, את חבריו ללול התינוקות, את יומו הראשון בבית הספר, ואת הכינוסים המשפחתיים הבלתי נשכחים עם סבא וסבתא רבא שלו, 4 דורות על הספה בסלון ביתנו. אני זוכר אותם משום שהם הונצחו בתמונות, התמונות הודפסו, ומדי פעם בפעם נפתח האלבום והעיניים שוטפות ודומעות, והמראות נצרבים בתודעה. אני נהנה מהתמונות גם משום שהוקדשה תשומת לב מיוחדת לתמונה בזמן הצילום.



תופעה מעניינת נוספת שלמדתי היא, שעם השנים, ככל שהאיכות הטכנולוגית עולה, ומחיר המצלמות יורד, כך גם האיכות הצילומית והאמנותי יורדת...
נשמע מופרך? טלו לידכם תמונת שחור לבן של סבא וסבתא מלפני מאה שנה, והשוו אותה לתמונה של סבא וסבתא ממוצעים כיום... על התמונות מתקופתינו נוכל לומר שבד"כ התמונה צולמה בחטף, העמידה אקראית, אין התייחסות לאור, ובטח לא לקומפוזיציה... ובמילים אחרות – אם פעם כל צילום היה טקס שלם, והוקדשה לו תשומת לה מירבית, הרי שהיום הכל בשיטה הספונטאנית, המהירה והלא מוקפדת. התרגלנו, וחבל.
הפועל היוצא המצער של המהפכה הוא, שבמו ידינו העלמנו לעצמנו את הזכרונות במרתפי הכוננים העמוסים של המחשב, וכל הנוסטלגיה שלנו מתאדה לה בעננים הדיגיטלים מעל לראשנו...
אז נכון שלרגל בר המצווה של הילד אנחנו' מתיישבים ומנסים לדוג מתוך עשרות אלפי תמונות את מעט התמונות הנבחרות, ולהכין מצגת לאירוע, אולם לרוב, חוויית העלעול, צריבת התמונה בזיכרון – כמעט ולא קיימת.

ויש את הדור שמעל, הדור שעל ברכיו גדלנו. בית ההורים, בית סבא וסבתא. אין פעם שאני נזכר בבית סבתי בבני ברק, שלא מכה בי הצער על שלא נשארו לי ממנו זכרונות מצולמים, על שלא אצרתי ועצרתי את הזמן, ולא הנצחתי את קערת הקריסטל שהיתה מחכה לפסח, עם מפצח האגוזים שבתוכה, את הארון הקטן בהול הכניסה, שריח נפטלין חריף נדף ממנו. את העוגיות... וואוו, העוגיות המדהימות של סבתא מלכה, שכל בני ברק היתה מדברת עליהן, ושנים לאחר פטירתה עדיין מתחרות בנות המשפחה - מי אופה עוגיה שתהיה הכי קרובה לעוגיה של סבתא (אף לא אחת...). כמה הייתי נותן כדי לחזור אחורה ולהנציח את סבתא בביתה, ואותנו יחד איתה, ואת כל פיסות החיים והנוסטלגיה שהיה הבית עבורנו. המון.

אני אוהב לצלם. אני חי צילום כבר 30 שנה. 30 שנה שאני מצלם, ובעצם – מעניק חיי נצח לזכרונות ולרגעים. רבים מהם אולי לא משמעותיים, אולם יש כאלו שכן. יש רגעים שבזמן הצילום אני חש כבר את כובד הרגע רובץ על כתפי מצלמתי, ויש רגעים שרק לאחר זמן אני לומד להכיר בגודל הרגע ההוא, שהיה, התנדף, וכמה טוב שהייתי לידו כדי לצורבו בכרטיס הזיכרון שלי, של מצלמתי, של מוחי.

אני נוכח לדעת כיום ששנות הנסיון שלי באות לידי ביטוי גם בצד הטכני של התמונה, וגם – ואולי בעיקר - במטען הריגשי והאנושי שאני מביא איתי אל הרגע הזה. היכולת ליצור קשר עם המצולמים, ולדעת מתי ללחוץ, מתי להרפות, האם לביים, או להיעלם, מתי להתיישב לקפה, ומתי להיפרד יפה, כל הדברים הלכאורה קטנים ושוליים שנרכשו עם השנים, יחד עם הרגישות הגבוהה שלי לנושא הופכים את הצילום לחוויה אחרת.



את כל אלו, אני מציע בפניכם היום כפרויקט. אוצרים זכרונות.
העניקו לעצמכם וליקיריכם מתנה, ותנו לנו לאצור את תערוכת החיים, לשמר את הזכרונות, ליצור נוסטלגיה.
הפרויקט מכיל בתוכו צילומים, הקלטות, סריקות וכתיבה, ובסופו תוכלו ליצור לכם פינה משפחתי חמה המקבעת זיכרון, ומעניקה חיי נצח לתקופה. בסופו של התהליך תקבלו ספר/אלבום משפחתי מרהיב ומוקפד, המאגד בתוכו כמה דורות, תמונות ישנות לצד צילומים חדשים, סביבת המגורים או המקומות המרתקים והמשמעותיים של משפחתיכם, מלל לצד תמונות.
את המוצר הסופי תוכלו להתאים לכיסכם. החל מקופסת תמונות מהודרת, דרך אלבום הבנוי כך שאחת לתקופה נוכל לקבוע סט צילומים נוסף ולעדכן את האלבום ע"י הוספת דפים, וכלה במוצר הפרמיום שלנו, שהוא ספר תמונות משפחתי, מרהיב ויחודי.
בנוסף, ניתן יהיה ליצור סרט משפחתי קצר, וגלרית תמונות .
אין מתנה יפה מזו להורים ולסבים והסבתות. ולדור הצעיר צפויה חוויה בן דורית מחברת ומיוחדת, שתעצים את עצמה עם השנים.
צרו איתנו קשר, נשמח להיפגש, ויחד אתכם לאצור את רגעי הנוסטלגיה שלכם.

ברוך, וצוות אוצרים זכרונות.
לפרטים: סטודיו בר

ברוך גרינברג - סטודיו בר

סטודיו לצילומי אנשים תדמית ועסקים. מקום קסום, קפה משובח, ותוצאה מרהיבה.


Comments

אהבתם את הכתבה? הרשמו כאן לקבלת עדכונים וכתבות חדשות:

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות