"על חטא שחטאנו – לפניך!"

וידוי "על חטא" כבר שגור על פינו. "על חטא שחטאנו לפניך באונס וברצון... באימוץ הלב... בבלי דעת...". אולם אם נעצור לרגע ונחשוב על משמעותו, תמיהה לא קטנה תעלה בלבנו. לכאורה, אמור וידוי זה לפרט את אשר קלקלנו במהלך השנה, כנוסח הווידוי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה: "אנא ה', חטאתי, עוויתי, פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך; והרי ניחמתי ובושתי במעשי ולעולם איני חוזר לדבר זה". אולם אם נסכם את רשימת ארבעים וארבעה החטאים המופיעים בווידוי "על חטא", נגלה עד כמה חסרה היא. ומה יהיה על השאר?

זאת ועוד. רבים מן הפרטים המופיעים ברשימה אינם חטאים כלל ועיקר! האם הפרטים: אונס, רצון, ואימוץ הלב, בלי דעת וביטוי שפתיים - בכלל החטאים ייחשבו? הרי אינם אלא רקע לחטאים! הרי באמצעות אונס או רצון אפשר לעשות גם מצוות! ומהו, אפוא, תוכנו של וידוי זה?

חייבים אנו לומר שלא פירוט החטאים הוא תוכנו של וידוי "על חטא". את מה שכותב הרמב"ם על סדר הווידוי המפורט אשר כל אדם צריך לבנות לעצמו על פי חשבון הנפש האישי שלו, נקיים בערב היום הקדוש. ובאם נתקשה לנסח זאת בעצמנו, נאמר "תפילה זכה" אשר חיבר בעל 'חיי-אדם' ומודפסת ברבים מן המחזורים. וידוי "על חטא", הנאמר בתפילת הציבור, מטרתו אחרת היא. וכך כותב המהר"ל מפראג ב'נתיב התשובה':
    כאשר מודה על חטאו, הוא מוסר עצמו אל ה' יתברך אשר חטא, כמו שהוא כל הודאה, שמסר עצמו אל מי שחטא לו. ועל ידי זה סילוק יצר הרע לגמרי, כי אין ליצר הרע שום צירוף אל ה' יתברך... כאשר מתוודה על החטא לומר "חטאתי לה'", על ידי הודאה זו מוסר עצמו אל ה' יתברך לגמרי, ומסלק מאתו היר הרע לגמרי, ומתדבק בו יתברך בהודאה זאת...

עיקרו של הווידוי, אם כן, אינו הפירוט של החטא, אלא ראשיתו של המשפט: "על חטא שחטאנו לפניך". לא החטא המסויים הוא הבעיה המטרידה אותנו ברגע זה, אלא העובדה ש"חטאנו לפניך". לכן גם אין אנו מרבים לפרט את החטא עצמו. חשוב לנו יותר הרקע שגרם לחטא, שהרי הוא זה שמרחיק אותנו מ"לפניך". על כך התפלל דוד המלך בהיותו "ביום רעה",כאשר מעל לראשו סוכה רעועה או יריעת אוהל דלה:

"את פניך ה' אבקש. אל תסתר פניך ממני...". החטאים הפרטיים מקבלים מתוך כך משמעות חדשה. לא העובדה שהתנהגתי "לא בסדר" היא המטרידה אותי, אלא המרחק אשר החטא מרחיק אותי מאור פניו יתברך.
ישנה עוד הרגשת תשובה סתמית, כללית. אין חטא או חטאים של עבר עולים על לבו, אבל בכלל מרגיש הוא בקרבו שהוא מדוכא מאד, שהוא מלא עוון, שאין אור ה' מאיר עליו... מתבייש הוא מעצמו, יודע הוא כי אין א-לוה בקרבו, וזאת היא לו הצרה היותר גדולה, החטא היותר איום.
(אורות התשובה פרק ג)

כמו צרתו של הפרט כך היא צרתו של העם כולו. "והסתרתי פני מהם והיה לאכול, ומצאוהו רעות רבות וצרות, ואמר ביום ההוא: הלוא על כי אין א-להי בקרבי מצאוני הרעות האלה". גם כאן, לא חטא מסויים ולא חטאים מוגדרים עלינו לחפש כאשר שואלים אנו "על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת, מה חורי האף הגדול הזה?". במצבנו הלאומי ניתן לומר כי "החטא היותר איום" הוא "כי אין א-לוה בקרבו", ההתעלמות מהיותנו עם ה' השב אל ארץ ה' הנמצאת תחת השגחת ה'. די לנו לנהל את השיח הציבורי סביב שיקולים הלקוחים מ"א-להי נכר הארץ", ממושגים ומערכים הלקוחים מתרבויות נוכריות. הגיע הזמן להביא את האמונה בה', בתורתו ובהשגחתו אל מרכזו של השיח האישי והציבורי.

לסיום, אספר אנקדוטה מלפני מספר שנים. בפעם הראשונה בה התמודד אריאל שרון על ראשות הממשלה, שאלו אותי: מה יהיה? לאחר שהבהרתי כי אינני נביא, עניתי כך: מבחינת הניתוח הפוליטי, נראה לי שיהיה טוב מאד. יש לו את היכולת ואת הרצון לנצח במלחמה בה אנו נמצאים. אולם מנקודת המבט האמונית, אני מעריך שנתאכזב ממנו קשות. בשנים האחרונות, ההנהגה הא-להית מובילה את המהלכים ההיסטוריים בצורה הפוכה לחלוטין מן ההיגיון הפשוט, כדי להראות לנו מיהו בעל הבית באמת, ועל מי נאמר: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה".

התשובה אל ה', זוהי התשובה הגדולה אשר נדרשת מאתנו ביום הכיפורים הזה; יום בו חשים אנו יותר מאשר בכל שנה אחרת את חרדת הדין; יום בו מבינים אנו עד כמה תלוי גורלנו האישי והלאומי במה שייכתב וייחתם בבית דין של מעלה. מתוך אותה תחושה עמוקה של תלות בקב"ה, מתוך אותו עוצמה של אמירת "על חטא שחטאנו לפניך", תתקבל תפילתנו: "בספר חיים, ברכה ושלום, ופרנסה טובה, וגזירות טובות, ישועות ונחמות, ניזכר ונֵחתםלפניך, אנחנו וכל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום".



בדרך אל התשובה השלמה

עומד אדם מישראל ביום הכיפורים, גוו כפוף, ידו מכה על לבו, והוא מתוודה. "על חטא שחטאנו לפניך באימוץ הלב... על חטא שחטאנו לפניך בתמהון לבב", ומסיים בבקשת סליחה: "סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו". אולם עם כל זה לא נחה דעתו. האם אכן שבתי בתשובה שלמה? האם נתקבלה תשובתי?
    כמובן, לא עמדנו בסוד שיח שרפי קודש כדי לספר מה מתרחש "שם" (אשר בלשון רבים רבים הוא "שמַיִם"), אולם נוכל לומר כמה דברים מתוך השוואה בין התשובה שבין אדם לחבירו לבין התשובה שבין אדם לקונו.
    כאשר אומר אדם על חבירו: "אינני סולח לו", "לא אשכח ולא אסלח לו", למה הוא מתכוון? בדרך כלל, כאשר מדובר בפגיעה קשה, יש כאן מספר מרכיבים: "אינני סולח" – פירושו שמערכת היחסים ההדדית אינה תקינה, שהיחס הנפשי ההדדי הוא שלילי (שנאה, ריחוק), הנזק לא תוקן ברמה המעשית וודאי שלא ברמה הנפשית – תחושות של כאב, של פגיעה ושל השפלה עדיין ממלאות את הלב, אישיותו של הפוגע מוערכת באופן שלילי בהווה, וביחס לעתיד ישנה חשדנות רבה. בלבו של הנפגע ישנו כעס גדול, ואף שאיפת נקם במקרה החמור, או ציפייה לנקמה בידי שמים במקרה הקל. לעתים ישנן גם תביעות כספיות או מעשיות. ומעל לכול – מבקש הנפגע כי הפגיעה "תשב על מצפונו" של הפוגע ותייסר אותו עד יומו האחרון ומעבר לכך.

אם הפוגע מבקש לזכות בסליחה שלמה, עליו לעבור תהליך ארוך ומייסר: עליו להכיר בכאב שגרם לזולתו. עליו לראות את מה שעבר ביניהם מנקודת מבטו של הנפגע. עליו לקחת אחריות על מה שעשה ואף להכיר באשמתו. עליו להבטיח לעצמו ולזולתו כי אישיותו עברה שינוי עמוק המאפשר לבטוח בו שלא ישוב ויחטא. ומעל לכול, עליו להשיב לנפגע את כבודו האבוד – וזאת על ידי עמידה בהכנעה ובהשפלה עצמית, היישרת עיניים אל הנפגע ובקשת סליחתו.

כמובן, לא כל פגיעה מחייבת את כל מרכיבי התהליך. פגיעות של מה בכך מסתיימות בחלק קטן מזה, ודי בזה. אולם כאשר מדובר בפגיעה קשה, אין קיצורי דרך. אולי אפשר "לסחוט" מן הנפגע אמירה חיצונית כי סלח, כאשר בתוך הלב נותרים משקעים, והיחסים לא יוכלו לשוב לקדמותם. ואילו כאשר אוזר הפוגע אומץ ועובר את כל התהליך מראשיתו ועד סופו, זוכה הוא להגיע לידי "תשובה מאהבה", בה "זדונות נעשים כזכויות", ומערכת היחסים ההדדית נעשית חברית וקרובה הרבה יותר מאשר לפני הפגיעה.

מ"מלכותא דארעא" נוכל ללמוד משהו על "מלכותא דרקיעא", בה ניגע דרך מזמור התשובה של דוד המלך על חטא בת שבע (תהילים פרק נא). האדם החוזר בתשובה אל ה' א-להיו מבקש לתקן את מערכת היחסים ביניהם ולחוש מחדש בקרבתו "אל תשליכני מלפניך, ורוח קדשך אל תקח ממני". רוצה הוא לתקן את מה שנתקלקל באישיותו המוסרית. "לב טהור ברא לי א-להים ורוח נכון חדש בקרבי". מוכן הוא "לפצות" את הקב"ה על מה שעשה כנגדו. אמנם "לא תחפוץ זבח ואֶתֶנָה, תודה לא תרצה", אולם "זבחי א-להים רוח נשברה, לב נשבר ונדכה א-להים לא תבזה". ובעיקר – מבקש הוא לנקות את מצפונו מן המשא הכבד של החטא המעיק עליו. "תשמיעני ששון ושמחה, תגלנה עצמות דיכית... השיבה לי ששון ישעך, ורוח נדיבה תסמכני".

לשם כך עליו לעבור תהליך מייסר ונוקב עד כבשונה של נפש. עליו להכיר בחטאו. "כי פשעיי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד". עליו לנסות להבין כיצד פגע במלכות ה' ובעולמו של הקב"ה. "לך לבדך חטאתי והרע בעיניך עשיתי". עליו לקחת אחריות על מה שעשה ולהכיר באשמתו באמירה "חטאתי לה'",מבלי להצטדק ומבלי להסתתר מאחרי תירוצים כמו "האשה אשר נתת עֵמָדי...". ומתוך כך לומר: "אשמנו, בגדנו... העווינו... זדנו... מרדנו... פשענו... רשענו... תעינו, תעתענו". עליו לעבור מהפך נפשי שיבטיח כי לא ישוב עוד לחטוא. ובעיקר – עליו לעמוד מול הקב"ה באופן אישי וישיר, לתקן את הזלזול בכבודו של מלך מלכי המלכים שעמד ביסודו של החטא ולומר לפניו בבושה ובהכנעה: "על חטא שחטאנו לפניך...".

לא קל לעבור את התהליך על כל חלקיו ומרכיביו. תשובתנו, בדרך כלל, חלקית היא. לעתים אין אנו זוכים אלא בתגובה חלקית – "סליחה", או "מחילה" שיש בהן ויתור על העונש, באופן חלקי וזמני או מלא וקבוע. לעתים זוכים אנו גם בניקוי של ממש – "כפרה". על כן מבקשים אנו: "ועל כולם – א-לוה סליחות – סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו".
אולם אין אנו מסתפקים בכך. רוצים אנו בתשובה שלמה, בטהרה המתקנת את אישיותנו מבפנים, ולא רק בכפרה, שאינה אלא קינוח חיצוני. זו – קשה מכול, וזו – תכלית הכול. "כי ביום הזה יכפר עליכם"– כדי – "לטהר אתכם, מכל חטאותיכם לפני ה' תטהרו". על טהרה זו שאנו משתוקקים אליה – טהרה המתקנת את החטא משורשו, תשובה מאהבה ההופכת זדונות לזכויות – דרש ר' עקיבא:
אשריכם ישראל! לפני מי אתם מיטהרין? מי מטהר אתכם? – אביכם שבשמים, שנאמר: "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם". ואומר: "מקווה ישראל ה'"– מה מקווה מטהר את הטמאים אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל.
לתשובה שלמה, תשובת טהרה, ניתן להגיע רק בסייעתא דשמיא. "וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם...". "ומל ה' א-להיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' א-להיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך".



שביתה כללית

לא רק יום השבת קרוי 'שבת', אלא גם כל יום טוב. כך לימדונו חז"ל כאשר פירשו את הפסוק "וספרתם לכם ממחרת השבת", ואמרו כי הכוונה היא לספור את העומר במוצאי יום טוב הראשון של פסח. בכך מובלטת עוד יותר ייחודיותו של יום הכיפורים, אשר לא 'שבת' סתם הוא נקרא, כי אם "שבת שבתון".
במה מהווה יום הכיפורים "יותר שבת משבת"? הרי אם נתבונן בחומרת האיסור, נמצא כי השבת חמורה יותר (איסור 'סקילה' לעומת איסור 'כרת'). דומה כי שאלה זו היא שעמדה לנגד עיניו של הרמב"ם בהלכות שביתת עשור (פרק א):
הל' א: מצוות עשה לשבות ממלאכה בעשור לחודש השביעי, שנאמר: "שבת שבתון הוא לכם"...
הל' ד: מצוות עשה אחרת יש ביום הכיפורים, והיא: לשבות בו מאכילה ושתייה, שנאמר: "תענו את נפשותיכם".
הל' ה: וכן למדנו מפי השמועה שאסור לרחוץ בו או לסוך בו... ומצוה לשבות מכל אלו כדרך ששובת מאכילה ושתייה, שנאמר: "שבת שבתון"; "שבת" – לענין מלאכה, ו"שבתון" – לעניינים אלו.

מהי המשמעות של העמדת כל הלכותיו של יום הכיפורים על השביתה?

ניתן לראות כאן מסר עקרוני על משמעותו של הצום. מהי מטרתה של התענית? יש בה דיכוי של הנטיות הגופניות. יש בה נכונות לוותר על הנאות. יש בה נכונות לסבול רעב, צמא, אי נוחות. וכל זאת, לשם מה? האם תורת ישראל מבקשת מבניה להיות מזוכיסטים ולהתאהב במכאוביהם?
מפורסמת מאד היא האמרה החסידית: "בתשעה באב – מי יכול לאכול? ביום כיפור – מי צריך לאכול?".נבדוק נא את עצמנו: כמה מאיתנו מוכנים לוותר על יום כיפור, עם כל הקושי? הרי זקוקים אנו לחוויה של היטהרות. זקוקים אנו לתחושה של התעלות רוחנית. זקוקים אנו לתחושה המרוממת כי יצאנו לרגע מתוך מעגל החיים האנוכי שלנו למקום גבוה יותר, ערכי יותר.

יום הצום איננו יום של עינוי לאישיות של האדם. הצום הוא השבתה של כוחות היצירה. הצום הוא השבתה של הנטייה לתענוגים נמוכים. הצום הוא השבתה של ההתמכרות להנאה רגעית. יש בו ריסון של חלק אחד באישיות כדי לאפשר לחלק אחר לבקוע החוצה. יש בו ביטוי לרצון עמוק שלנו להימצא במקום אחר לגמרי. יש בו ביטוי של רצון לחוות משהו בעל משמעות של נצח, של עומק, של גובה. הצום לא בא לרסק את אישיותו של האדם. הצום בא לחשוף את הרצון היותר אמיתי, היותר עמוק והיותר כן שלה.
לכן ישנה מצוות אכילה ושתייה בערב יום הכיפורים. לכן ישנה מצוה לבנות את הסוכה מיד במוצאי יום הכיפורים. שביתת העשור לא באה לייסר את נפשו של האדם. היא באה לאפשר לה עונג הרבה יותר עמוק. היא באה לאפשר "רמת חיים" הרבה יותר גבוהה. להוציא אותנו מן הקטנות היומיומית, לחשוף את השאיפות הרוחניות, המוסריות והערכיות הגבוהות שלנו, להיפגש עם המשמעות העמוקה שאנו נותנים לחיינו.

מתוך חוויה עמוקה זו של "שביתת עשור" יבואו לנו סליחה וכפרה, מחילה וטהרה.

הרב עזריאל אריאל

הרב עזריאל אריאל, רב היישוב עטרת במטה בנימין, ועוסק בטיפול בנישואין.
www.dkatom.co.il/azriel


Comments

חיפוש לפי קטגוריה

תמונות