יצאנו לדרך
בגרסת בטא
התגובות שלכם
חשובות לנו

לפורים - מצוות היום

"עד דלא ידע"

"חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע...". מצוה זו, להשתכר עד אבדן צלילות הדעת – מיוחדת היא. הן בכל השנה מברכים אנו את רבונו של עולם על היותו "חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה"; ואף מבקשים אנו ממנו שיתן לנו ממתנה חשובה זו "חננו מאיתך חכמה בינה ודעת"או "דעה בינה והשכל". אך יום אחד בשנה נדרשים אנו ללכת לכיוון ההפוך, "עד דלא ידע".
     כבוד רב נותן האדם ל'דעת' אשר בקרבו. היא אשר תנחה אותו בכל מהלך חייו. מאמץ רב יקדיש במחקר ובלימוד למען יוסיף דעת. אך החכם האמיתי, ככל שידע יותר, יכיר עוד יותר כמה אינו יודע. שיא השיאים של ידיעת ה', "תכלית הידיעה" – אומר ר' ידעיה הפניני, בעל 'בחינות עולם' – היא "שלא נדע" – שנדע שאין אנו יכולים לדעת.
     על הפסוק "אדם ובהמה תושיע ה'"דרשו חז"ל: "אלו בני אדם ערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה",דהיינו: מי שחושב שיכול להגיע לידיעת ה' מתוך חכמתו ודעתו, אך מכיר במוגבלותו של השכל האנושי בנושא עמוק זה. אדם כזה, ישאב את אמונתו באופן טבעי מתוך האמונה החבויה בלבו של כל אדם מישראל.
 

הגוף היהודי

לכאורה, אין חג יותר "אנטי יהודי" מאשר חג הפורים. דרכה של תורה – הרי היא תמיד ביישוב הדעת, במחשבה הקודמת למעשה ובשאיפות רוחניות גבוהות. פורים – כל כולו אינו אלא ניגוד לשאיפה זו. סעודה של אכילה, שתיית יין עד כדי איבוד הדעת – "עד דלא ידע", מה לה ולעמו של הקב"ה?
     היחס אל הגוף, הוא הוא המייחד את מאבק הקיום של עם ישראל בימי מרדכי ואסתר. מלכות בבל – כוח המלכות הוא שהיה כוחה, והיא באה לקחת מאתנו את כוח החיים הלאומי – הארץ והמדינה. מלכות יוון – ייחודה הוא עולמה הרוחני, הפילוסופיה, והיא באה לקחת מאיתנו את הרוח הלאומית.
     מלכות פרס, שבאה ליטול מאיתנו את עצם קיומו של הגוף – עניינה הוא תענוגות הגוף. וכך רואים אנו את המלך אחשוורוש המתמכר למשתאות ממושכים ולתאוות נשים. על כן ממשיל דניאל איש חמודות את מלכות פרס ל'דוב'. ועל כך דרשו חז"ל:
אלו פרסיים שאוכלין ושותין כדוב, ומסורבלים כדוב, ומגדלין שיער כדוב, ואין להם מנוחה כדוב.
ואכן הדובים הם בעלי חיים מגושמים, שכל עניינם הוא הזלילה.
     מלכות פרס של אותם ימים, שהמוקד התרבותי שלה היה הגוף, היא זו שבאה לפגוע בגוף היהודי: "להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים, מנער ועד זקן, טף ונשים ביום אחד". אין להם ענין – לא לקחת מאתנו את הרעיון הציוני – המדינה או הארץ (כמו בבל), ואף לא את הרעיון הדתי – התורה(כמו יוון). את הגוף הם מבקשים, מבלי להבחין בין יהודי שומר תורה לעובר על דבריה ובין יהודי ציוני לאנטי ציוני. בנס פורים התברר ערכו של הגוף היהודי. על כן חוגגים אנו אותו כחג של קיום הגוף וטיפוחו, בשמחה ומשתה, במשלוח מנות ובשתייה "עד דלא ידע".
 

על משלוח מנות לחברים


ברשות כל החברים,
אפתח בדבר הפורים.
הן רבות מצוות הפורים.
ומה נעש כי הימים קצרים,
המלאכה גדולה כגובה ההרים,
הפועלים "מתפרפרים"...
ובעל הבית דוחק בזקנים ובצעירים?
 
מגילה נקראת לילדים ולהורים,
ברוב עם, נשים וגברים.
כל אחד ב"המן" את הקול מרים,
כי זוכרים אנו גם זוכרים,
מה עשו לנו כל הצוררים,
הן הכתובים על ספר הספרים,
והן אשר שם אינם נזכרים.
 
בבוקר, אך מתעוררים,
אחר מצוות היום אנו תרים.
טעות תהי בידי חושבים ומהרהרים
כי אך בקרב אחים וחברים,
אשר בידידות עמנו דרים,
יפה שמחה ומשתה לשיכורים.
לא, כי עיקר העיקרים
הוא לחפש אביונים בערים
וגם עניים בכפרים
אשר שמחה הינם חסרים,
וכל חייהם צער ומרורים;
- להם כל איש מתנתו ירים,
ולראשם יקשור כתרים.
 
עוד ידמו כמה נערים,
כי משלוח מנות, פרחים וזרים,
אנו נותנים ומוסרים,
אך לשכנים אשר עמנו גרים,
ולא לאנשים אחרים,
כמו חיילים ואף שוטרים,
ואולי אף גנבים ואסירים,
אשר בכל מקום המה נפזרים.
אולם ידוע נדע, אישים יקרים,
כי משלוחי המנות נבחרים,
דווקא בנתינתם לזרים,
כל אלו אשר עלינו מרירים,
כי אותנו הם זוכרים,
אך בפנים חמוצים וקרירים,
וטינה וכעס לנו שומרים.
ועתה, ביום הפורים,
את כל הכעסים המצטברים,
במצולות ים אנו קוברים,
ושולחים מנות מלוא הסירים,
למורים וגם לסוררים.
אהבה מרבים בין אחים יקרים,
אשר עד כה היו מתנכרים,
בכל המקומות ובכל האתרים.
 
וכימי צאתנו מארץ המצרים,
נפלאות יראנו א-להי העברים,
מהרה יקבץ את כל הפזורים
לארץ הקודש מכל העברים.
גמול ישיב לכל הצרים,
שאת ארצנו קרעו לגזרים,
ולבית מקדשו נביא בשירים,
קרבנות תודה וגם פרים.

 

ברכה ליום הפורים


יען כי הגזירה נגזרת,
מאת העומד על המשמרת,
לפתוח היטב היד העוזרת
הרבה יותר ממלוא הזרת
לאביונים, כמיטב המסורת,
אך יש לשים גבול ומסגרת
למנות השלוחות בתפזורת,
אך מעט בלא אחת מיותרת;
אשר מיד ליד היא נמסרת,
אזי  לא נותר ללובש האדרת
(זו אשר בעליה מקברת)
כי אם לאחוז ביד משוררת
ואת המקלדת תחת עט וחרט.
 
ובפרוס חג ובעת מאושרת,
בה נחוג את תליית העשרת,
זו העת משובחת ונבחרת
להעלות חסדי א-ל בתזכורת.
 
כל עולה חדש, ואף תייר ותיירת,
דווקא בעיניו העובדה ניכרת
ועוד ידעו כולם, מאיש עד גברת,
כי זו ארצנו, הטובה והנהדרת,
היא מקום עם מציאות אחרת,
בה יד ה' בעיניים מוכרת,
ובה נס וטבע צועדים במחברת.
 
ואף אם לכולם יש ביקורת,
תוכחת מגולה מאהבה מסותרת,
ועוד יש לעשות לטיפוח תקשורת,
לכנס ולגבש האומה הנפזרת,
כל מפלגה ועדה, כל זוג וכל פרט;
ואף אם נדרש עוד לחזק השרשרת,
ביום חול כיום חג ועצרת;`
ואף אם ברוח סוערת
יצתה לה מילה נמהרת
על דבר חוק, חוקה ומסגרת,
או על דבר תקלה מצערת,
אשר יצאה מן המחתרת,
אל מול אור השמש הזוהרת;
- ידוע נדע כי אף אם למטרה אחרת,
יפעל איש או ממשלה נבחרת,
- מאת אדון כול תבוא המשכורת,
מכל רעה יביא טובה מאוחרת,
ומעז יצא רוב דבש ומסכרת,
להביא לעמנו עוד עוצמה בתגבורת,
ולטעת בארצנו עוד חלקה מובחרת.
 
על כן נסיים בברכה מהודרת
אשר בחלום הדורות היא נקשרת
להשלים כל יצירה מתחילה ונגמרת,
למן קום מדינה ההולכת ונוצרת,
עד ביאת משיח לשם ולתפארת,
לבנות מקדש, בו ארון וכפורת.
על הכול אהבת חינם תהי מכפרת
כקרבנות וכעשן הקטורת,
ולראש עמי תבל נהיה לעטרת.

 

x עסקים קופונים TV מאמרים אודות צור קשר