מדריך עסקיםלוח אירועיםדרושיםנדל"ןיד שניהרכביםהקניון הכתוםכתום TVהוספת עסק
התחברות

התחבר / הרשם



שכחתי סיסמא
חדשות
מזג האוויר

לתומר כהן יש חץ וקשת, הוא מדליק אש עם אבנים ומלקט צמחי מרפא. ’יושב אוהלים’- ראיון אישי

 

ליטל קוזר
 

פורסם לראשונה ב'גושפרתה' מגזין חודשי של אפרת, גוש עציון וקרית ארבע-חברון
 

יש לו חץ וקשת, הוא מדליק אש עם אבנים ומלקט צמחי מרפא. לא מדובר בבן שבט נידח מהאמזונס אלא בתומר כהן, האיש שחי בשטח וחי את השטח, מאמין בכל ליבו שהחיבור עם האדמה הוא אחד הדברים החשובים היום, במיוחד בעולם המודרני והתחרותי. תומר הוא האיש שיחזיר אתכם לשורשים. תרתי משמע. ורק אל תקראו לו חייזר. 

מעבר לאופק, בין ההרים, גרה לה משפחה מקסימה שמגדלת עזים. בכל בוקר, עם קרני השמש הראשונות, יוצא האב לרעות בשדות. בינתיים, עם ציוץ הציפורים, מעירה האם את הילדים. הבנות, סרטים לראשן, יוצאות לקטוף פרחים ליד הגשר הישן. הבנים, שתפקידם להסיק ולחמם, חוטבים עצים בלי להשתעמם. ובין הערביים, כשהם עייפים, הם שוכבים יחד על הגב וסופרים כוכבים. ככה אולי מתחיל כל סיפור ששמעתם עד עכשיו על משפחה שגרה ביער.
 

וידוי קטן: גם אני בהתחלה נפלתי בפח. "אשתי הולכת לרחוץ את הבגדים בנחל", מספר לי תומר, כשאני מבקשת ממנו לתאר לי את החיים במקום. הבת הבכורה בארי מסתכלת, כאילו מחכה לראות את התגובה שלי. אני מהססת ובסוף מחליטה על פרצוף מופתע עם קורטוב של זעזוע, אבל בארי נאנחת: "יש פה מכונת כביסה". אכזבתי אותה. כנראה שאני לא הראשונה שנפלה במבחן טבילת האש (או המים) שעורכים פה לדעות קדומות. ולמרות זאת, כשאבא שלה מעלה באוזניה את הרעיון לחזור לשירותים משולבים שבמקום להוריד בהם מים שופכים נסורת, כמו בימים הראשונים שלהם פה, גם היא נראית מופתעת. "אני אסטניסית", היא אומרת לי אחר כך.


תכירו, האיש שיושב עכשיו בחצר ביתו היפה בכניסה ליישוב בת עין ומגלף עצים הוא תומר כהן (33). את המקום הזה בנה בעשר אצבעותיו. מיריעות ניילון ובד, שכבת בידוד יחידה ומחצלות על האדמה הוא יצר לאשתו שלומית ולששת ילדיו בית לכל דבר (ובחיי שחם פה), ולמרות מה שאפשר לחשוב, יש פה הכול. המטבח נורמלי לחלוטין, המים זורמים מהברזים, על שולחן האוכל מונח אגרטל עם פרחים מפלסטיק ואפילו יש אינטרנט.


איך מגדלים ילדים במקום כזה? הם מסתדרים פה?

"עיינה, הבת שלנו, היא מומחית לצמחי מרפא. היא למדה את כל השמות של הצמחים. לילה אחד היה לה כאב שיניים חזק, והיא לא הצליחה להירדם. היא ירדה מהמיטה, יצאה החוצה והתחילה ללעוס חוביזה, שהוא צמח מרפא מוכר. הכאב שלה פשוט עבר. אם הילדים שלנו נפצעים, הם יכולים להכין פלסטר מ'לשון הפר', שהוא צמח מחטא, שגם עוצר את הדם. הנה", הוא מצביע על צנצנת שקופה שמונחת על השולחן, "זו משחה שאשתי מכינה מהצמח הזה".


לחיות בארץ ישראל
 

אבל החיבור לטבע, מעבר לשימושים היומיומיים בו, הוא עמוק הרבה יותר. "התאהבנו באוהל", הוא מודה. "כשאתה סגור בתוך הבית, יש מין מסך בינך לבין העולם. האוהל, לעומת זאת, משאיר אותך תמיד קצת בחוץ, גם כשאתה בבית. אנחנו מרגישים הכול – רוחות, גשם, בעלי חיים, קולות של תזוזה. אף פעם לא מנותקים ממה שקורה בחוץ. בעיניי זה ערך חשוב". ובאמת, יש פה באוויר מין חום טבעי, כמו שקורא לו תומר, שהוא הרבה יותר נעים מקרוואן, למשל. אטמוספירה בראשיתית של אדם ואדמה.

אם הייתי צריכה עוד הוכחה לזה שהילדים פה לא מפחדים משום דבר (אחרי ששמעתי ווידוי של בארי על חתולות שקופצות בלילה על הבד שמשמש כתקרה מעל המיטה שלה), אני מקבלת אותה כשאנחנו יוצאים החוצה. על הרצפה, ליד בולי העץ שנאספים להסקה, מונח משחק בייצור מקומי: חץ וקשת. מלאכי, ילד חמוד ופעלתן בן שש שהוא חלק ממערך ייצור החיצים, קופץ על הגדר כדי להאכיל את העיזים בדיר. אלרואי הקטנצ'יק, עוד לא בן שלוש, מתרוצץ יחף על האדמה כאילו מדובר בשטיח שאגי. כשאני נותנת לו יד כדי לרדת מההר שמכוסה בוץ, הוא לוקח אותה, אבל אחרי כמה צעדים אני לא בטוחה אם אני זאת שנותנת לו יד, או הוא זה שעוזר לי.

 

תומר כהן גדל בקצה העיר צפת, ליד היער. ילד של טבע ובונה מחנות בפוטנציה. גם אשתו שלומית לא ישבה בחיבוק ידיים באותן השנים, ובגיל 16 כבר הייתה רועת צאן בגבעות השומרון. כשהייתה בת 17 וחצי (!) נישאו השניים והחלו במסע נדודים, שעבר, בין היתר, בהרי האנדים בפרו, בכפר דייגים בהודו, בגוש קטיף וגם בגולן.היום תומר לא משתעמם. הוא פועל לשימור מלאכות קדומות ומדריך סדנאות וחוגי טבע והישרדות לילדים, נוער בסיכון, צה"ל, מבוגרים ועוד מגוון רחב של קבוצות. בגוש עציון תומר מדריך קבוצות של ילדים שלדברי הוריהם החוג הוא מרכז השבוע שלהם.


אז מאיפה התחיל כל החיבור הזה לטבע?

"בתיכון, היה לנו מדריך שלימד אותנו הישרדות וקיימות בטבע, ומאז התחלתי להתפתח עם זה. בגיל 18 כשכולם חלמו על רכב כבר קניתי גמל ויצאתי למסעות במדבר. עסקתי בזה בצבא, בכל הנושא של הסוואה וחיים בשטח. עבדתי כמדריך טיולים. אפילו תחקרתי על שיטות עבודה באדמה של סבתא שלי, שחיה בתימן בבית מבוץ. בכל מקום שהגענו אליו בעולם השתדלתי ללמוד מכל מי שהיה לו קשר לתרבות אדמה ובאתי אתו במגע. כשהקמנו בית יהודי למטיילים בפרו נחשפתי לתרבות של האינדיאנים, בהודו קלטתי דרכי העבודה מהמקומיים, חייתי עם הבדואים במדבר בארץ, בירדן ובסיני. עבדתי עם האתיופים בארץ ולמדתי מהם שיטות שהיו משתמשים בהן כדי להתגונן בכפרים באתיופיה. גם בארץ מצאתי לא מעט מורים מסביב, כל מה שצריך זה לחפש".

 

תומר לא אוהב לקרוא לסדנאות שהוא מעביר בשם 'הישרדות'. "שמעתי שיש כזו תכנית טלוויזיה לא משהו", הוא צוחק. וברצינות – "כשאתה קורא לחיים בטבע 'הישרדות', יש בזה התייחסות למצב הזה כדרך מילוט. מתייחסים לטבע כדבר מאתגר ומפחיד שאנחנו צריכים להתמודד אתו, וזה יוצר ניתוק בינינו לבין הטבע. אנשים שמגיעים לשטח, בדרך כלל רואים מול העיניים רק שדה קוצים. אני שואף לזה שאדם שמגיע לשטח, ויורד הערב, לא יהיה בלחץ, כי הוא יידע איך להדליק מדורה עם שני ענפים. איך ללקט אוכל, למצוא מים ואפילו להקים לו מחסה מוגן מגשם. זה כבר נראה הרבה פחות מפחיד".
"אני תמיד עובד לפי הכלל שטבעו חז"ל – אין מעמידים אדם בניסיון שאינו יכול לעמוד בו. אם נתרגם את זה אלינו, נראה שבכל זמן נתון, כל מה שאדם צריך כדי להתקיים נמצא בטווח ההשגה שלו, אם רק יהיה לו הידע איך להשתמש בחומרים מסביב. אנשים לא מודעים לכמות האוצרות שיש לנו מתחת לאף", הוא אומר. "אילו סגולות יש בכל דבר. הרי המיומנויות האלה לא הגיעו מעצמן. עם ישראל בארץ, לפני היציאה לגלות, חי בשבטים. והשבטים האלו לא ידעו רק ללמוד תורה. הם חיו בשטח! הם היו חייבים לדעת את כל המיומנויות של חיים בטבע. הם היו ציידים ולקטים ואלה היו החיים שלהם, לא הישרדות".
 

מעבר לזה, תומר רואה בצורת החיים שלנו סממן גלותי. "לכל אזור בעולם יש את התורה המיוחדת שלו", הוא מסביר, "כי הוא מאופיין בצמחים מסוימים בהרכב מסוים ובאבנים מסוימות. בדרום אמריקה, למשל, יש דרך מסוימת לעשות את הדברים. לארץ ישראל יש תורה המיוחדת לה. אבל "מפני חטאינו גלינו מארצנו ונתרחקנו מעל אדמתנו". חזרנו לפה אחרי אלפיים שנה, אבל אנחנו עדיין חיים כאילו אנחנו בגלות. אני פועל כדי להחזיר את המסורות האלו לעם ישראל. כדי לשמר את המלאכות שמשתכחות מהעולם. בסדנאות שטח מתעורר צורך ונולדת התמודדות, שמחייבת אותך לחיות עם הטבע, וזה מה שנשאר אתך. הרי גם כשאתה בדרך לעבודה, בנוף עירוני, תמיד תעבור דרך שטח פתוח. כשאתה עומד בתחנת אוטובוס בירושלים ואתה רעב, תמצא מסביב צמחים שאתה יכול לאכול. בדיוק כמו עיינה שלעסה את החוביזה. כשאתה עושה את זה היום, אנשים מסתכלים עליך כמו חייזר, אבל ככה באמת חיו פה בארץ. דווקא האנשים הללו החייזרים האמתיים – חיים פה ומרגישים זרים".

 

החינוך מתחיל מהאוהל

אז איך הגיע הרעיון של האוהל?
"כשגרנו בגולן, עבדתי עם ילדים שעלו מאתיופיה. היה לי עצוב לראות איך הם מאבדים פה את הזהות שלהם. זה היה כאילו הם לא הגיעו לארץ ישראל, אלא לאמריקה. הם התחילו לחפש סמלים להזדהות אתם, כמו בוב מארלי והסגנון של הארלם". "חיפשתי משהו שיוכל להעצים את הזהות שלהם בחזרה", הוא מתאר. "חשבתי להקים בכפר האוהלים באבני-איתן מעין כפר אתיופי, עם משפחה שתחיה את החיים שלה כמו שחייתה באתיופיה. אחר כך תכננתי להביא קבוצות של תלמידים, שיגיעו וייחשפו למסורת של האתיופים. ילד שמגיע למקום כזה, יהיה לו יותר כבוד למנהגים האלה. הילדים בכיתה של הילד האתיופי יתחילו להעריך אותו. זה יכול להעצים אותם מאוד".
בסופו של דבר, התכניות לא יצאו לפועל, ומשפחת כהן נותרה עם שני אוהלים גדולים, שהיו אמורים לגלם את בקתות האתיופים. הם הגיעו ליישוב בת-עין, וכשלא מצאו מקום לגור, החליטו לעשות לאוהלים הסבה מקצועית ולחבר אותם לבית קבע אחד. טוב, אולי לא ממש קבע. "חשבנו שזו תהיה תקופה קצרה", מודה תומר. אבל לאט לאט הכול התפתח. משירותים של קומפוסט הם עברו למערכת רגילה. חדר שינה קטן התווסף ליד המטבח. אולי גם חיבור ואמונה במקום.


זה גם מה שמנסה תומר להעביר בסדנאות שלו. זו השנה הרביעית שהוא מפעיל חוגים לילדי הגוש והסביבה על טהרת דרך החיים הזו. "חשוב לי לתת לילדים הזדמנות לחוות חיים אמתיים, ולא רק כצופים פאסיביים דרך מסכים ומשחקי מחשב", אומר תומר. "שיוכלו לצאת ליער, לגעת באדמה, להכיר צמחים וגם ללמוד לפעול בקבוצה באופן שיגרום להם לכבד את הסביבה וגם זה את זה". בכלל, החיים בקבוצה היא המיומנות החשובה שתומר שואף ללמד. "לילדים היום קשה להקשיב", הוא מתאר. "בבית הספר הם נמצאים כל הזמן בתחרות עם תלמידים אחרים. אני מלמד אותם, שהאתגר הוא לא להראות שאתה יותר טוב מכולם, אלא למצוא את הייחודיות שיש בך לתרום לקבוצה. כמו בשבט, לכל אחד יש תפקיד שהוא מצטיין בו – אחד מעבד עורות, השני הוא הצייד הכי טוב".

"יש בדרך הזו משהו טיפולי לגמרי", מסבירה שלומית. "כשגרנו באבני-איתן הגיעו ליישוב קבוצה של מגורשים מגוש קטיף. התחילו משחקי כוחות בין הקבוצה הישנה לאלו שהגיעו. תומר חילק אותם לקבוצות, וזה חייב אותם לתת אמון אחד בשני. הם התחילו לשתף פעולה, עד שזה הגיע למצב שהם כבר היו נפגשים לבד". "אני עובד עם קבוצות של נוער בסיכון וחיילים ומנסה לגלות להם את הכוח שטמון בכל אחד", מוסיף תומר. "כשאנחנו נמצאים במסגרת אחידה כולם אמורים לעשות את אותו הדבר. המבחן הוא אותו מבחן, ולכן נוצרת איזושהי תחרות. מנגד, כשהם מגיעים לסדנה, הם קולטים שלכל אחד יש הכוח המיוחד לו והמקום שלו, ומדהים לראות איך זה נותן להם ביטחון עצמי ומאפשר להם קבלת אחריות".
 

שלא תבינו לא נכון, כל הילדים של משפחת כהן (למעט הקטן) לומדים במסגרות המקובלות, ולהורים יש רק דברים טובים לומר. "בית הספר נותן לילדים את הכלים להשתלב בחברה בעולם ולעמוד בגבולות", מבהירה שלומית. "כמובן שאנחנו מקפידים שהילדים יישלחו למקומות שיש בהם אנשים טובים. דווקא בגוש עציון אנשים מאוד מחוברים ופתוחים לנושא של איכות הסביבה", היא מציינת לשבח. "כשאני פוגש את החבר'ה שלמדו אתי בתיכון, לא משנה מה הם עושים היום, אני יכול לראות שהם לא מנותקים. אני בטוח שזה בגלל שלימדו אותנו את זה. זו דרך חיים. היכולת להתמודד עם כל האתגרים שהטבע מזמן לך היא משהו שנטבע בך בחינוך", מתאר תומר.

לא מפחיד לחיות ככה מבחינה ביטחונית? ובמילים אחרות, השתמשת כבר בנשקים שבנית?
"גם אנשים עם קירות בטון וגדרות חטפו,  את האנרגיה של הפחד אנחנו לומדים לנווט לתפילה חזקה יותר. החץ והקשת משמשים בעיקר לאימונים. אני מלמד באמצעותם איך לדייק ולחזק את הקשר בין העין ליד. אבל הקלע שלי הציל לי את החיים, במריבות רועים ובגוש קטיף עמדנו מעטים מול עשרות ערבים שביקשו לכלות בנו זעמם והקלע הרגיע אותם. זה מאוד מפחיד לעמוד במקום של גוליית כשדויד עומד מולך עם קלע וחמש אבנים."


 

הבן של הצ'יף

תשמעו סיפור לסיום. "אימא של חברה של שלומית", מספר תומר, "טיילה בדרום אמריקה. היא לא הלכה בשבילים הרגילים, אלא עשתה את כל האקסטרים. טיילה בתוך הג'ונגלים לבד. יום אחד היא מטיילת בג'ונגל ומרגישה שמישהו עוקב אחריה. היא מסתכלת אחורה ולא רואה שום דבר. היא ממשיכה ללכת ואחרי כמה צעדים, היא שומעת אוושה של חץ נורה ורואה אותו נתקע בעץ ממש מול הפנים שלה. אחר כך הסביר לה האינדיאני שירה אותו, שזו הדרך בשפה שלהם להגיד לה, שהיא מוצאת חן בעיניו."
"אחרי שהם הכירו הם החליטו להתחתן", הוא ממשיך. "היא מספרת לו שהיא יהודייה, למרות שהיא לא יודעת מה זה אומר. הם הולכים לבדוק את העניין אצל חב"דניק שנמצא בעיירה באזור. הוא מסביר להם על יהדות, ושבת, וכשרות. למרבה הפלא, חלק מהדברים שהחב"דניק תיאר היו מוכרים לאינדיאני. הבחור, שהיה הבן של הצ'יף, סיפר שאימא שלו, כשהיא מכינה לחם, זורקת לאש בלי סיבה חתיכה מהבצק. שביום מסוים בשבוע היא מדליקה אש. אף אחד לא ידע מה המקור של הדברים האלו, אבל אלו היו מנהגים עתיקים.
"הוא מחליט להתגייר, היא חוזרת בתשובה, והם עוברים לחיות בארץ. אחרי כמה שנים הסיפור מגיע לרב אחד, שנסמך על מחקר שהוכיח קיום DNAשל כוהנים, והוא מגלה שהבחור נושא את הרצף הזה. תוסיפו לזה את העובדה, שאצל האינדיאנים תפקיד הצ'יף עובר מאבא לבן, ותקבלו כיוון מעניין". מסר? "אנחנו מחפשים דברים בתרבויות אחרות", מסביר תומר. "הידע, המסורת שהייתה לנו כאן התפזרה לכל העולם. המסורות שלנו נשמרות בכל מיני חורים נידחים בעולם, וחלק מהתרבויות האלו באו מכאן. הבחור הזה, שהיה בטוח שהוא אינדיאני, יכול להיות שהוא אחד מעשרת השבטים האבודים שיצאו לגלות.
"יש משהו מאוד מיוחד ביציאה לטבע", מסכם תומר. "כשאתה נמצא במקום שאנשים תכננו ובנו, לא חשוב כמה הוא יפה ומאורגן, יש בזה מחשבה מכוונת של אדם, שמשפיעה עלינו. מחשבה שככה הדברים צריכים להיראות. צריך להבין, כל דבר מבחוץ משפיע עלינו. כשאנחנו נמצאים בסביבה מתוכננת אנושית זה נותן לנו הרגשה מסוימת. בטבע, לעומת זאת, אין בנאדם שתכנן את זה. כשאנחנו יוצאים החוצה זה כבר מישהו אחר".

אז בסוכות אתה יוצא לסוכה? הרי כל השנה אתה בסוג של דירת ארעי.
"זה מצחיק קצת כי באמת תמיד הרגשנו שאנחנו יוצאים מבית עראי לסוכה, אבל אחרי הסופה האחרונה שמבנים עם קורות ברזל עבות התמוטטו, אצלנו לא נכנסה טיפת מים והאוהל לא קרס עם טונות של שלג על הגג. בסוכות הבא ארגיש בסוכה שאני באמת יוצא לבית עראי. "



תומר כהן
עיינות- סדנאות בשטח 

סדנאות ייחודיות להקניה חוויתית של מיומנויות קיום בשטח
ע"י לימוד מעמיק של טכניקות הישרדות שעברו מדור לדור.


טלפון: 055-9780304
אתר:
 http://www.dkatom.co.il/eynot
מייל:  tomer818@gmail.com
 


תגובות כתוב תגובה
 


 


מאמרים נוספים


 

וידאו בדק בית

כתר מלכות הגיטרה

מור לנוער

בחזרה לבית הספר - התמודדות הומאופתית עם נושא "הקשב והריכוז"

עסקים עושים בבית. הזוג מאחורי 'דפי כתום'

עיצוב פנים בהתאמה אישית- מטבחים, פתרונות אחסון וחדרי אמבט

 

מספר טיפים לתחזוקה נכונה של הגיטרה

"צדיק ורע לו"- על עצבנות דתית של מתבגרים