מדריך עסקיםלוח אירועיםדרושיםנדל"ןיד שניהרכביםהקניון הכתוםכתום TVהוספת עסק
התחברות

התחבר / הרשם



שכחתי סיסמא
חדשות
מזג האוויר

"סלינו על כתפינו" | סיפור על חלום.. שמצריך הרבה סבלנות

 

לולבים


על חוג קליעת הסלים של מיכל שמעתי, במקרה, מאחותי. נכנסתי לחדר הרחצה אצלה וחיפשתי מקום לשים בו ערמת בגדים. לא מצאתי כזה, כי על כל מקום פנוי בחדר מטר על מטר הזה הייתה מונחת סלסלה קלועה, מאורכת.

לפרץ הסלסלות הללו אחראית מיכל למברגר, בת 37, נשואה לשמוליק, מוזיקאי, ואם לגבריאל הפעוט, מתגוררת בבית בוץ יפהפה ביישוב רותם שבצפון בקעת הירדן.

מיכל היא מהחולמים ההולכים אחר חלומותיהם. לא מדובר רק בטכניקה של קליעת סלים מעצי התמר. שזורה פה תקווה עדינה של חיבור לאדמה, לטבע ולכל הטוב הפשוט שיש לו לתת לנו.

סיפור על חלום שמצריך הרבה סבלנות
.

פורסם בירחון הלל | אלומה לב
קרדיט צילום: אלומה לב


אני באה אל מיכל ביום לקראת-קיץ, יישובי הבקעה נפרשים תחתיי, והרי ירדן הולכים ונצבעים בוורוד של שקיעה. אנחנו מתיישבות במרפסת, רוח נעימה, גבריאל מוצא חלזונות קטנים, ומיכל מספרת: "אני מעין גדי, במקור, ושם התחברתי לעץ התמר. גדלתי עם מטעי התמרים שם, אבא שלי עבד בתמרים הרבה שנים והיה גם מורה דרך שהזכיר רבות את התמר. הרגשנו במשפחה חיבור לתמר, והוא יצר אצלי רצון להכיר אותו קצת יותר, להכיר את המלאכה שלו ואת מה שאפשר ליצור בו. בעין גדי אפשר לראות את השרידים של כל המלאכות שנעשו בעבר מתמרים – סלים, מחצלות, התמר היה נוכח בכל תהליך בניית הבתים. מעבר להיותו עץ פרי, הוא ליווה אותם בכל, ומוצאים בארכיאולוגיה שרידים לזה. זה מה שמשך אותי, וכך התפתח אצלי החלום – לנסות ללמוד את מלאכת התמר."

מיכל עזבה את עין גדי ופנתה ללימודי המזרח התיכון בבאר שבע. במהלך הלימודים הדריכה טיולי קבוצות במרוקו, בעיקר בחופשות. "כשהייתי במרוקו," היא מספרת, "התגבשה בי ה"פנטזיה" – לגור שם תקופה וללמוד את מלאכת הקליעה בתמר. כשהדרכתי עברתי תמיד באזור שהכרתי, נאת מדבר גדולה עם הרבה תמרים וכפרים שבתיהם עשויים בוץ, מקום שהזכיר לי את עין גדי כפי שאני מדמיינת שהייתה פעם, לפני אלפיים שנה. אבל תמיד הייתי עם קבוצות ולא יכולתי לשהות במקום. רציתי לשהות שם יותר וללמוד על אורח החיים של האנשים, עם התמר. כשסיימתי את הלימודים נוצרה לי ההזדמנות, וטסתי למרוקו."
 
טסת לבד?
כן, לגמרי לבד. כשהגעתי לשם בדיוק פרצה האינתיפאדה, ורק בנס האריכו לי את הוויזה. באותו זמן מרוקו ניתקה את היחסים עם ישראל וכבר לא נתנה לישראלים להיכנס לתחומה.

כמה זמן שהית שם?
באתי לשם לתקופה ארוכה, שנה וחצי. גם הגעתי עם מלגת לימודים כדי ללמוד במרוקו ערבית-מרוקאית. בשלב מסוים הלכתי לאותה נאת מדבר של התמרים וחייתי בכפר שם במשך ארבעה חודשים. פגשתי אישה שהזמינה אותי לגור בביתה ולימדה אותי את מלאכת הקליעה מהתמר. מאז נשביתי בקסמה של המלאכה הזאת.


חודש שלם של מדיטציה

הדבר הראשון שלמדה מיכל לקלוע היה מחצלת. "הבתים שם עשויים מבוץ, ממש מאדמה. הרצפה גם היא כמובן אדמה, לכן קולעים "שטיח מקיר לקיר" – על כל הרצפה מונחת מחצלת שקלועה מכפות התמרים. בחדר שבו רוצים לקלוע את המחצלת בונים נול ענק, מותחים עליו חוטים ועליו קולעים." כשאני שואלת אם זו אכן התגשמות החלום, מיכל מחייכת. "אני רציתי בכלל לקלוע סלים, אבל האישה אמרה לי – קודם כל מחצלת. ובאמת זה היה חזק מאוד, כי העבודה מונוטונית ואין בה עניין של עיצוב כמו בסל, שאני פותחת וסוגרת וחושבת על הצורה. המחצלת היא שורה ועוד שורה ועוד שורה. קליעה פשוטה אבל מצריכה הרבה מאוד זמן. עבדתי עליה במשך חודש שלם. בדרך כלל כשאישה רוצה מחצלת היא בונה את הנול, ונשים מהכפר באות לקלוע אתה יחד. זו הזדמנות למפגש של כל נשות הכפר, ואורך להן שבוע עבודה, אך החונכת שלי עצרה את הנשים האחרות מלהגיע ורצתה שאקלע לבד."

מה עושים בכל השעות האלה? על מה חושבים?
בהתחלה רצו אצלי המון מחשבות, על כל החיים שלי. זה היה לי חזק מאוד, הרגשתי שאני מתנקה. אני מוצאת את עצמי בכפר רחוק עם אורח חיים שונה לגמרי ממה שאני מכירה, חיים פשוטים שנגעו לי מאוד וקילפו ממני המון שכבות. הרגשתי שזה ממש כמו ללכת למנזר, חודש שלם של מדיטציה.

ידעת שכך יהיה?
לא היה לי מושג לקראת מה אני הולכת. היה לי רצון ללמוד לקלוע, ומה שפגשתי הוא אני עצמי מחדש, הרי מה אני עושה כל היום? את אותה תנועה, ואני יכולה להתמלא ממנה לגמרי. זה פינה לי את הנפש – להירגע, להתנקות. הרגשתי את הכוח המרפא של הקליעה.

מתי עברת לקליעת הסלים שחלמת עליה?

כשסיימתי לקלוע את המחצלת למדתי טכניקה שנקראת ליפוף. מלפפים את עלה הלולב סביב חומר מילוי, ובעזרת מרצע 'תופרים' את קצה הלולב לשורה שלפניו. בשיטה הזו קולעים הרבה כלים בסיסיים לבית. הכלי הראשון שקלעתי הוא טָבָּג, קערה גדולה שמשרתת את בני הכפר בכל מה שקשור ללחם. בכלי הזה בוררים את החיטה – זורים אותה באוויר ומוציאים את הגרגרים הלא טובים. הלחם שלהם הוא מין פיתות גדולות, וכשהן מוכנות – מקומן גם כן בכלי הזה.

למה דווקא מרוקו מצטיינת בכל המלאכות הללו?
בכל מקום שיש בו חיי מסורת מתעסקים בקליעה. עניינה אותי מסורת הקליעה של התמר דווקא, ולכן הלכתי לחפש אחר המסורת הזו בנאות מדבר שהיא קיימת בהן, שהיא חלק מהחיים בהן, מתממשת בכלים לבית. גם אצלנו הייתה מסורת כזו, אבל ברגע שהיישוב היהודי בארץ נעלם – נעלם גם התמר, והמסורת לא עברה אלינו.

זה בוודאי מספק מאוד, להשתמש בכלים שיצרת בעצמך.

הסיפוק גדול, והוא מחזיר אותי לעניין הפשטות – לא קונים כל דבר. אצלנו מסתובבים בעיר וקשה לעמוד בפני הפיתוי של חלונות הראווה. שם – יש לך מה שאתה צריך, אתה לא מעמיס על הבית כל מיני שטויות. ומה שיש לך הוא כלי שהשקעת בו הרבה. טבג, למשל, מצריך כמעט שלושה שבועות של עבודה יומיומית, וכך יש יותר ערך לחפצים, שומרים עליהם יותר, גם נקשרים אליהם רגשית.

מה תוחלת החיים של סל כזה?
הרבה זמן. אלה סלים איכותיים, הם יכולים להחזיק מעמד עשר שנים. המחצלות יכולות להחזיק כמעט עשרים שנה. אצלי, בסוכה שאני עובדת בה, יש מחצלת פלסטיק גדולה. היא נוחה וזמינה, אבל בתוך שנתיים מתחילה להתפרק.


מלאכת הקליעה במרוקו שייכת רק לנשים?
יש גם בעלי מלאכה, גברים, שעוסקים בקליעה. כשעזבתי את בית האישה ההיא הלכתי ללמוד  אצלם, וקלעתי סל שנקרא "קוּפָה", במקורות שלנו הוא מופיע כ"קוּפָּה". זה סל גדול עם ידית קלועה מצמה ארוכה שתופרים במחט מיוחדת. משתמשים בסלים הללו לשוק, וגם לבנייה – הם הרי משתמשים באדמה לבנייה, וצריך להעביר אותה ממקום למקום. אלה סלים חזקים מאוד.

התעניינת בדברים אחרים שהיו למרוקו להציע לך, מלבד הקליעה?
באותו זמן הייתי ממוקדת מאוד, לא עסקתי בדברים אחרים מלבד הקליעה כי אחרי המחצלת פשוט נשביתי. במהלך הקליעה התחלתי לדמיין איך אני חוזרת לארץ ויושבת כל חיי וקולעת בלולבים, ולכן בזמן שהותי שם רציתי לשאוב מידע רב ככל האפשר. אחר כך באתי לבקר שוב ונפתחתי, וראיתי גם דברים אחרים, אבל אז רציתי רק לקלוע.
 

'בית התמר' בעין גדי

מיכל חזרה ארצה, לעין גדי, מקום מטעי התמרים שעוררו את סקרנותה. במטעי התמרים של עין גדי כרתו באותו זמן הרבה עצים, כי בולעני ים המלח לא אפשרו להם לצמוח. מבחינתה של מיכל זה היה תזמון מדויק – שפע של לולבים שאין להם דורש. "מצאתי את עצמי כל היום אוספת חומר וקולעת, אוספת חומר וקולעת," היא אומרת.

מה עשית בכל התוצרת?
לא הייתה תוצרת רבה כל כך, כי לפני הכל קלעתי מחצלת, והיא לקחה לי חודש שלם. גם מהכלים שקולעים בליפוף לא יצרתי כמויות גדולות, כי זה לוקח הרבה מאוד זמן. חלק מהכלים שיצרתי אז נמצאים אתי עד היום.

 

לולבים


וזה היה העיסוק המרכזי שלך?
כן. כשקלעתי ראיתי שאני במטע התמרים כל הזמן, ובניתי לי אוהל, וכשהוא לא היה נוח בניתי סוכה ופשוט עברתי לגור במטע התמרים ולקלוע. אנשים החלו להתעניין – מה היא עושה שם במטע? והתעניינו בקליעה עצמה, ובאו לראות. ככה בעצם נולד הצורך לבנות מקום וללמד בו את מלאכת הקליעה, להעביר חוגים. זה היה החלום הראשוני שלי: להחזיר את מלאכת הקליעה לעין גדי. בעקבות כל זה קם 'בית התמר' – סוכה גדולה שחלק ממנה קלוע ממש, ושהייתה מיועדת לסדנאות וחוגים ולהתעסקות בתמר.

היה ביקוש לסדנאות ולחוגים הללו?
הייתה הרבה תנועה בבית התמר. מעולם לא הגעתי למצב מסחרי, זו לא אני, אבל כל הזמן היו חוגים וקבוצות שבאו והתעניינו. אני עוד מעבירה שם מדי פעם סדנאות, ויש מישהי מהקיבוץ שמקבלת שם אנשים.

ואנשים אכן התחברו לטכניקת הקליעה שהבאת אתך ממרוקו?
האמת היא שלא ממש. ראיתי שכל הקליעה בלולבים, כמה שאני נהנית ממנה, אורכת יותר מדי זמן. לכן עשיתי שינוי ועברתי לקליעה בסנסנים, חלק אחר בתמר. לא למדתי את זה במרוקו, זה ממש המצאה ישראלית של איש ששמו הרצל מקיבוץ בית ניר ושל תלמידתו רותי דניב שגילו את הקליעה בסנסנים. בזכות הידע מהלולבים נכנסתי לעולם הקליעה והכרתי אותם ואת שיטתם.

 

לולבים


מה היתרונות של הקליעה בסנסנים?
הקליעה פרקטית יותר, בתוך כמה שעות יש סל מוכן. זה עדיין לא כמו לקנות סל בשוק בתוך דקה, אבל פעם בכמה זמן לפנות לך יום ולשבת ולקלוע סל – זה כיף גדול. הקליעה הזו מדברת לאנשים בארץ, בעיקר לנשים.

זו מלאכה נשית?
כן, הרי תמיד נשים מחפשות סיבה לשבת יחד ולקשקש, אז כשזה נעשה תוך כדי קליעת סל זה כיף. יש עשייה.

אבל בטח גם גברים מתעניינים בקליעה.
נכון, וכשגברים נכנסים לזה – חבל על הזמן. יש להם כוח בידיים, ועמידוּת. נשים צריכות לעצור באמצע, לאכול, לשתות קפה, והגברים מרביצים עבודה. בלי הפסקה, עוצרים רגע, מנגבים טחינה וממשיכים לעבוד. יש להם גישה אחרת של עבודה.

איך את אוספת את חומרי הגלם?
הכפות והלולבים מגיעים מהמטע, אבל בשביל הסנסנים זן ה'אמרי' טוב יותר והוא גדל רק בעמק בית שאן וצפונה, לכן אני אוספת משם. בזמן הגדיד אני מנסה לתאם עם בעלי המטע מתי גודדים אותו. הוא בין האחרונים, ולכן אני משתדלת לבוא מוקדם ככל שאפשר, כי בזמן הזה כבר מתחילים לרדת גשמים. החומר מצטבר להם בערמות, ואם לא אוספים הם פשוט זורקים אותו, בשבילי הוא זהב.

כמה סנסנים את צריכה בשביל סלסלה?
תלוי בגודל הסלסלה. אני קולעת עכשיו סל כביסה ענק שבעבורו אני צריכה בין עשרים לשלושים ידות (החלק בעץ התמר שממנו יוצאים הסנסנים. א"ל). לסלסלה פשוטה קטנה אני משתמשת בשלוש-ארבע ידות.

יש ביקוש לסלים קלועים? את מצליחה למכור?
יש ביקוש אבל לא גדול. היו תקופות שמכרתי יותר, בירידים, ניסיתי להיות יצרנית. יש אנשים שהתמר נוגע להם ללב והם מעריכים עבודת יד ומוכנים לשלם את המחיר הראוי על סל.

עד כמה יש מקום ליצירתיות בקליעת הסלים?
יש מקום גדול ליצירתיות. קלעתי פעם חופה מכפות תמרים, ארבע קשתות קלועות וביניהן קשור הבד של החופה. יש כל מיני קישוטים שאפשר לקלוע, יש קירות קלועים. היה שלב שנכנסתי חזק לתחום האהילים. האהיל יוצא מתוך הידה עצמה, בלי לגזור את הסנסנים אלא עם הצורה של הידה, וזה מאפשר כל מיני צורות לעומת הסל, הוא בדרך כלל סימטרי ובנוי יפה.

צריך הרבה סבלנות בשביל לקלוע?
המלאכה דורשת בעיקר סבלנות, ולומדים אותה. הקליעה של המחצלת, בפעם הראשונה, הכניסה אותי להתמסרות כזו שאת עפה אתה ולא רוצה לעשות שום דבר אחר. בוקר עד לילה לא הייתי צריכה שום דבר אחר, רק לקלוע ולקלוע.

חזרת קצת למרוקו?
קצת, לא הרבה, היו לי כמה קבוצות של הדרכת טיולים וגם הלכתי לבקר בכפר אצל המשפחה. אבל בעיקר הייתי בעין גדי, ארבע שנים עבדתי בבית התמר עד שפגשתי את שמוליק ובאתי לרותם.

איך נפגשתם?
הכרנו בבית התמר. הוא הגיע לשם יום אחד, הוא התעניין בקליעה ואני התעניינתי מאוד במוזיקה, אז החלטנו לעשות החלפות... ראינו שהעניין בינינו אחר, לאו דווקא מוזיקה וסלים. התחתנו והגענו לרותם.
 

בית מול הגלעד

בית הבוץ וסוכת הקליעה של מיכל ושמוליק עומדים בקצה היישוב רותם, על צוק, צופים אל כביש הבקעה, אל הרי ירדן, אל הרי הגלבוע ועוד ועוד צפונה. אני מתיישבת במרפסת העשויה קורות עץ, מבקשת ממנה שתספר לי על הבית, ומוצאת את עצמי עוצרת אותה שוב ושוב בקריאות התפעלות. "כשעברתי לרותם היה לי ברור שהוא המקום לבנות בו את הבית שחלמתי עליו," היא אומרת. "גרתי במרוקו בבית בוץ, והוא היה לי הכי נעים בעולם, תחושה של אדמה. מסתבר שגם שמוליק היה בכיוון של בניית בית בוץ ובירר עליו."

איך בונים בית כזה?
בית בוץ מאפשר בנייה עצמית, ורצינו לבנות בעצמנו, עם עזרה כמובן. אנחנו לא בנאים ומדויקים, הרגשנו צורך שיהיה אתנו מישהו מעולם הבנייה. אתו יחד למדנו, הלכנו אל אנשים שבנו כך ולמדנו את העבודה מהם.

תכננתם לבד?
כן, תכנון פשוט מאוד, שרטוט של מלבן... היה לנו חשוב לעבור לגור פה כמה שיותר מהר, לפני שגבריאל נולד, ידענו שמאוחר יהיה מסורבל יותר. רצינו כבר לחיות בשטח הזה, הוא ממש ברכה בעבורנו. אנחנו גרים בקצה היישוב, בתחושה חזקה של חיים בטבע. בהתחלה שמנו אוהל במקום של הסוכה ורצינו לגור בו בזמן הבנייה, אבל יש פה רוחות מטורפות, ובשלב מסוים האוהל לא עמד בזה, הבנו שצריך מחסה יציב יותר. בנינו את הסוכה קודם, ואחריה את הבית.

 

לולבים


בכמה זמן בניתם את הבית?
בסך הכל שנה, אבל עם הפסקות. שנה מהרגע שנסגרנו על מה אנחנו רוצים עד שעברנו לתוך הבית. מה גם שהבית קטן, לא גדול.

מה היתרונות של הבנייה בבוץ?
הבנייה הזו אפשרה לנו עבודה עצמית. לא מושכת אותי התעסקות במלט ובבטון, והבנייה הרגילה מצריכה גם יותר דיוק. הבית הזה עשוי בעיקר מקש. יש כל מיני שיטות של בנייה באדמה, ובחרנו את הקש. הוא מבודד מצוין, לכן בחרנו בו. החומרים האלה גם זמינים יחסית.

ספרי לי על שיטת הבנייה.
היא שיטה של דחיסה והיא נקראת 'קַשׁ-קַל'. זו לא שיטה ממש מסורתית אלא שדרוג, וכשמה – קלה מאוד, כל ההתעסקות בה קלה.

בעלי ואיש המקצוע בנו קונסטרוקציה מעץ. עליה שמנו פלטות גדולות של עץ שהן כמו טפסנות של בטון, יוצרות את תבנית הקיר, ולתוכה יצקנו תערובת שעשויה מקש שטבול בתוך "מרק" של אדמה. את התערובת הזו דוחסים בעזרת הרגליים, פשוט עומדים בתוך התבנית ודורכים על הקש הרטוב [על מנת לדחוס אותו].
 
נשמע חוויה.
הימים שבהם בנינו את קירות הבית, ימי הדחיסה של הקש, היו שמונה ימי עבודה שפרסמנו מפה לאוזן, וזו אכן הייתה חוויה. הרבה אנשים באו לעזור לנו, והגיעו גם ילדים שעזרו – פוררו את הקש, שמו בתוך התבנית.

ממה עשויים שאר האלמנטים בבית?
את הקירות ציפינו בטיח-אדמה, תערובת של אדמה, חול וקש. את טיח האדמה ציפינו בשמן פלאפלים ממוחזר שאמור להגן מפני הגשם. הדלת והחלונות עשויים עץ. הגג דווקא קונבנציונלי מאוד, הוא פאנל מבודד. אתו לא הסתבכנו כי הלכנו בכיוון של מבנה פשוט מאוד, בלי מחיצות בפנים, והיינו צריכים גג קל שאפשר להחזיק בקלות.

ולשאלה המתבקשת – אם הבית מבודד, אין לכם מזגן? בבקעה?
בקיץ האחרון התקנו מזגן בחדר השינה, אבל בכל זאת הוא עובד פחות מכל מזגן אחר בבקעה. באוגוסט אנחנו מדליקים אותו לשעתיים-שלוש בצהריים, וזהו. הבית עושה את העבודה, מדהים כמה שהוא מבודד. גם בחורף נעים וחם בפנים, הבית שומר על חום. זה היה השיקול העיקרי בבחירת הקש והבוץ.
 

ריפוי בקליעה

מיכל לוקחת אותי לסיור בתוך הבית, ולאחר מכן אנחנו יורדות לסוכה, שם מיכל מוציאה סל גדול שהיא בדיוק קולעת, מתיישבת על המחצלת, מול הנוף, ובמיומנות עדינה מתחילה לקלוע. אני שואלת אותה איך הנשים שבאות לקלוע אצלה יוצאות ממנה, והיא מחייכת ואומרת בפשטות, "הן יוצאות מסופקות. זו חוויה כיפית, ליצור לעצמך, בעיקר בעידן שלנו, שהכל קנוי."

את חולמת להתפתח עוד בתחום הקליעה?
כן. מתחילת הקליעה הרגשתי שהיא דבר מרפא, והייתי רוצה לעבוד עם אוכלוסיות שזקוקות לזה, שהקליעה יכולה לתת להם משהו. בעזרת ה' עוד אמצא את הנישה של אנשים שזה יכול לעבוד עליהם בדרך מרפאת. זה פשוט ריפוי בעיסוק, יש משהו חזק מאוד במונוטוניות ובהתמסרות לקליעה. גם החומר עצמו מרפא. אני מאמינה בחומרים טבעיים, הם עובדים על הנשמה חזק מאוד בעיניי.

את יכולה לראות את ההשפעה של מלאכת הקליעה גם על הנפש?
כן, חוויתי את זה עם אנשים שעבדתי אתם. יש לקליעה כוח והיא נותנת סבלנות. אם נכנסים לזה, הקצב של החיים הופך אטי יותר, מכריח אותך לשבת ולא לרוץ.



אני נושמת עמוק ונפרדת ממיכל. היא נשארת לשבת ולקלוע. החופש המתקרב, כמו גם הקסם הפשוט שפגשתי אצלה, מרמזים לי שכנראה גם בחדר הרחצה שלי לא יהיה עוד מקום מיותר.

 







 

 



 

לולבים - מיכל רז

אתר: www.dkatom.co.il/michalraz
טלפון: 052-3960752
ישוב רותם

לולבים

 






 

 


תגובות כתוב תגובה
 




מאמרים נוספים


 

נמפיאה
 

אילה עיצובים

 
קרן עוזרי

 

 

סיימון ג'קסון

 

צימר השומרון

 

תכנון והקמת גינה- שלבים מרעיון לביצוע
נמפיאה משתלות בע"מ
איך להקים אתר אינטרנט מעולה שהוא גם שיווקי וגם מוכר? - אילה עיצובים נמצאים לפני בנייה / שיפוץ חדש? חומר למחשבה keren-or אדריכלות ועיצוב פנים למה בכלל צריך נוטריון??
מאת סיימון מ' ג'קסון
נוף, אוויר ואווירה: צימר חדש בשומרון